אני עוטה לרוב אדישות מוחלטת כלפי מערכת היחסים שלהם, כי אחרי שנים של
השתתפות במלחמה אני הבנתי שזאת לא מלחמה שאפשר לנצח, ויותר מזה זאת לא המלחמה שלי.
מאז שהפכתי למדינה ניטראלית בסיפור הזה, אני דואג לשקט הנפשי שלי, לא שלה. אומנם, זה
לא מרגיע את העצבים שלי, או את הכאב.. כל הכעס בעולם, כולו שמור בשבילו, בשביל
הרגע שהוא יעז, ולו לגעת בי בצורה שלא נראית לי, להרים עליי יד, שרק יעז, אני מחכה
בדממה וחושב 'שרק יעז'..
ומה אז? כשהוא יעז?
-אשמיד אותו.
-אשמיד.
תשמיד?
-לא סתם מוות.
-לאיש הזה לא מגיע "סתם מוות".
-להשמיד אותו.
-למחוק.
-שלא יישאר זכר.
ואז אני רואה את עצמי ניכנס לתחנת המשטרה, שם הייתי לראשונה בגללו-
כשהם היו בהליכי גירושין בפעם הראשונה בישראל, נופל על הברכיים באמצע חדר הקבלה,
משחרר את השרירים ומתיישב במין תנוחה לא ברורה. ידיים שמוטות, גב רפוי כולי רפוי,
עם זיק טירוף בפני. ואני מכריז בפניהם "עשיתי את זה.".
הם נאספים סביבי, והבלונדינית החביבה מחבקת אותי ושואלת מה קרה, היא הייתה
אצלנו בבית לפני שנים, אני תוהה אם היא זוכרת את הילד המפוחד ההוא. "עשיתי את
זה.." אני אומר שוב וגופי נרפה אפילו יותר, ודמעות מציפות את העיניים.
"מה עשית מתוק? ספר לי"(היא בטח לא הייתה קוראת לי מתוק, אבל זה מה
שהייתי רוצה לשמוע בשפל חיי)
דמעות, הן קרות על העור החם. הגוף שהיה מלא באדרנלין מתחיל לרעוד, ממש
כמו אז.. ופניה של טל עולות מול עיניי, טל.. אני אוהב אותך כל כך טל, אם רק לא
הייתי הומו... אני רוצה פתאום לברוח לתוך חיבוק מנחם בזרועותיה, כי למרות הכל
היא לא אכזבה אותי לעולם כשהייתי זקוק לה.. וזאת הפעם הראשונה שהייתי
רוצה להיות שונה, הפעם הראשונה שלהיות הומו ניראה לי רע, לראשונה הייתי רוצה
להשתנות, בשבילה. בשלב הזה הדמעות נסחטות ממני. הדמעות הרוק והנזלת, הכל ג'יפה
אחת, ואני לא עוצר אותה.אני רוצה להוציא את כל מה שהוחזק בפנים. אני רוצה לתת לכל
הכאב שלי להישפך ולזרום החוצה...
"עשיתי את זה!" אני כמעט צועק, אבל הדמעות חונקות את קולי.
"עשיתי את זה" אני אומר ומתחיל לצחוק חרישית. "עשיתי את זה,"
והצחוק הופך לצחוק של טירוף "הוא מת!" צחוק של טירוף, של חוסר היגיון,
והבנת המצב שלי, כשלנגד עיניי אהבה לאנשים שהחשובים לי מכל. אך בנוסף השנאה,
שלאיטה נוטפת על לחיי ויוצאת מתוכי לתמיד. רגע מסוים של אושר.
אני מתעורר למציאות כשהם שוב מתחילים לצעוק והוא מנסה לשכנע אותה
להזדיין איתו. היא מסרבת והוא מאשים אותה בבגידות, כשלמעשה הוא זה שהולך ומנסה
לזיין כל מה שזז- לא שזה הולך לו, כי איזו אישה ברת דעת תיתן לדבר הזה? הצעקות, ההאשמות.
זה לא איכפת לי בדרך כלל, אלה הבעיות שלהם. אבל למה אני צריך לשמוע על הבעיות שלהם
במיטה, יחד עם כל השכונה? לא, נשבר לי.
כל הכעס הזה.
קם.
לא חושב, קם.
פותח את הדלת.
צועק.
צועק!
מרגיש את הרוק שלי מתעופף.
נותן להם לדעת שאני שומע הכל, ושאני לא ילד קטן שלא מבין על מה הם
מדברים.
"אם אני אשמע ממך עוד מילה אחת, אתה לא תחיה עד הבוקר, חזיר
שיכור!"
חוזר.
תורק את הדלת.
דממה.
שקט מוחלט.
צעדים, הוא ניכנס לחדר שלו בבושה כאילו אבא שלו צעק עליו.
דממה.
צעדים, אני שומע אותו לוחש משהו לא ברור, ואותה מוחה.
הוא לוחש? הוא באמת לא רוצה שאשמע אותו, כאילו אני באמת אבא שלו שצעק
עליו על משהו רע שהוא עשה...
מתי התהפכו התפקידים? וממתי יש לי כוח הרתעה כזה עליו? או שאולי הוא
פשוט מובך שהבן שלו יודע על חיי הסקס שלו? כנראה זה.. בכל מקרה, הוא כלב זקן
ומובס.
ואני?
אני לא יודע מי אני ומה אני בעולם המשתנה, אבל אני לא יכול להרשות
לעצמי להיכלא במקום כל שהוא בעבר, עליי לראות את העתיד.. אבל אני לא רואה אותו,
הוא מטושטש ולא ברור, אין לי תוכניות או רעיונות.. אני מרגיש קצת לבד, כי
ה"משפחה" שלי לא יכולה לעזור...
את נוטה לשאול אותי אם אני לא אוהב אותך יותר, אבל אימא, כשתאהבי את
עצמך מספיק כדי להיפתר מהטינופת הזה, רק אז אוכל לומר זאת בקול.
"אני אוהב אותך, אימא"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TsukiShiro