רע
רע לי
נמאס
נמאס לי מהמקום
הזה, מהקהילה הזאת
מהאתר ההוא
ומכל הפסיכופטים
בו
מל הדפוקים
והשרוטים.. נמאס לי מהכל
מהעבודה המסריחה
מהמשפחה העלובה
הייתי בורח אם
היה לי לאן.. רחוק ובלי חרטות.
להעלם, אולי
למות.
אולי לחיות
לצעוק.
אני רוצה לברוח.
אני תמיד בורח
בורח ממה שטוב
ואז מוצא את
עצמי במה שרע
בכל הטינופת
והגועל שלי
אני שונא אותי
אני שונא
שאומרים לי שאני יפה.
כי אני כל כך
מכוער
לא מבחוץ,
מבפנים
מפלצת קרה,
אדישה ומזויפת.
בסך הכל ילד
ילד מסכן עם
הפרעות
בסך הכל ילד
עלוב
אני מסתכל על
עצמי ורואה ילד שלא מסוגל להתמודד עם החיים
שמפחד לגדול
הורס הכל
ובעיקר פחדן שבורח מכל מה שטוב
ואני שבור עם דמעות בעיניים.
ורע לי
כואב כל כך
אפילו צה"ל הגיע למסכנה שאני שלא אוכל להתמודד
ובשביל מה? למה זה טוב?
מה הטעם...
אם יכולתי, הייתי מסיים הכל..
אבל כל יום אני רואה את החלון של החדר שלו, וניזכר בכאב של כולם כשהוא
התאבד..
הדמעות מציפות את העניים, אני לא רואה וכואב לי.. העיניים צורבות..
זה היה כל כך אנוכי מצידו..
אני שבור,
רועד ובוכה. מתייפח על משהו לא ברור
ועל זה שבן זונה אחד באטרף יכול להביא אותי למצב הזה
זה כואב כל כך
ואני לא יכול לעשות כלום.
רק לבכות
לתת לזה לצאת..
אבל זה לא יוצא
זה שם
והדמעות לא עוזרות..
אני פשוט בוכה..
אבל זה לא ניגמר זה לא עוצר
אני רק רוצה שזה יפסיק
אני רוצה לישון, אבל צריך לקום עוד 6 שעות..
אני רוצה להתפתר
אני רוצה לברוח אני רוצה שזה יסתיים
אני רוצה שהכאב הזה יפסיק
אני אני אני
זה תמיד סביבי
כל כך מרוכז בעצמי
טבעת, להזכיר לי לבחור תמיד אהבה forever love
3 עגילים, את טעויות העבר וזמנים מאושרים קצרים.
צמיד, כדי תמיד להיות נאמן לעצמי
כל אלה... אני עדיין שבור, בתוכם, בתוך הגוף העלוב הזה...
אני לא רוצה את אלה..
לא רוצה דבר
רק שיפסק הכאב..
למה כשהחלטת לשים לזה סוף? זה כל כך כאב? ולמה מתוך הפנקס שתמיד איתי,
תלשתי הכל מלבד מה שכתבתי באותו היום.. למה?
כואב כל כך..
זה כל כך עצוב, שהמוות שלך מחזיק אותי בחיים.. זה כל כך כואב לחשוב,
על מי שיכאב לו כשאני אלך, כמו שהלכת אתה...
זה כאב יותר מכל דבר אחר בחיי.. כולם בכו יחד, כולם כאבו, כולם רצו
לשמור על הזיכרון שלך.. הכאב הקולקטיבי.. הרגשתי את כולו..
האהבה האין סופית של כולם אליך, פתאום כשאתה לא כאן.. זה פשוט כאב כל כך...
זה כל כך כאב..
בטוח היה משהו שיכולתי לעשות.. או שאולי ידעת הכל...
אשמה לא אמיתית.. או אמיתית יותר משכולם יכלו לראות...
כאב מעבר לכל דמיון, גם אחרי כל הזמן הזה, אולי אפילו לתמיד...
"אומרים שכדי להגשים חלום אחד ישן יש צורך במיליון חולמים,
אז איך יכול נער לבד, שלא היה לו על מי להישען להגשים חלום?
הזמן, הוא לא עוצר, לא מחכה.
והעולם, הוא לוחץ , לא נותן מנוחה.
אז איך? תגידו לי איך, יכול נער אחד להגשים חלום?
הוא יכול להתאהב, להתחייב, ונישאר לו עוד המון מקום בלב.
אך הכאב
לא היה מי שיקל על הכאב..
ואין יותר מקום בלב.."
זה איתי בכל יום.. בתיק
בפנקס
ועכשיו זה כואב כמו ברונזה...
אני רועד ובוכה
רועד
וכואב לי
פיזית
הגוף שלי כואב, אני עייף
אבל בטח לא אוכל לישון.
זה היה יכול להיות אחרת, אם לא איזה בן זונה מאטרף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TsukiShiro