Journey to Paradise

קשקוש כועס על הפוסטים האחרונים ותודה לחד קרן וורודה הבלתי נראית שלא עשיתי כלום...

לא יודע.. נעלם הכל.. הריגוש ההתלהבות.. הלהבה... רטט שקט ודומם.. 

sorry, but.. 

NEXT!

(כן זה הולך להיות פוסט ציטוט, כי אין דרך טובה מזו לתאר את זה..)

"ולפעמים כשלא רואים אני כותב בשבילך
את כל אותם המכתבים שלא שלחתי לך"

 זה בדיוק מה שאני עושה, גם כרגע.. כותב דברים שאולי לעולם לא תקרא... כניראה שלא תקרא..

במהלך כל כך פשוט יכולתי להשאיר אותך פה לצידי, אבל הלכת לישון בניפרד, שוב.. אם רק הייתי החלטי יותר...

"בעולם הזה נשארנו רק אני ואתה"

לפעמים ישנם רגעים, שאין בעולם איש מלבדינו.. ועדיין אנחנו כל כך מרוחקים..

אני צריך לגדל זוג, ולעשות משהו עם זה...

"אני סופר דקה אחר דקה

רק תתן לי יד אבוא
רק תתן לי יד...
אל תפחד הרוח לא תבוא עכשיו
תתן לי יד.."

חיכיתי קצת, שאולי תחזור.. שתתן לי יד... זה כל כך מוזר..

"מרחק של מאה קילומטרים מפריד ביני ובינך"

אולי לא מרחק פיזי.. הרי גם כשהוא נימחק היינו.. רחוקים איכשהו..

"רק תתו לי יד..."

אני כזה טאמבל!

זה כל כך פשוט, ואני עושה מזה כזה סרט.. פאק איט!

מחר מרטון אחד העם 1!

הוא פה מולי, על המיטה שלו. אני יושב וכותב והוא.. הוא ישן. לא מודע למילים שתכתבות עליו ממש ברגעים אלה... ואולי כן?

לא יכול להפסיק לחשוב עליו, רוצה לשכב לידו ולחבק אותו, רוצה להיות איתו..

ואולי אני סתם רוצה קצת חום,

לגיטימי, לא?