Journey to Paradise

המחשבות שלי מאטות בגלל האלכוהול, ואני מביט על קבוצת כוכבים שאני מזהה כסיגנוס.. המחשבות שלי נודדות ללילה אחר.. אותו אחד בכינרת, כשבאוזניי התנגנו צלילי המונלייט סונטה, של בטהובן.. וזו בתורה מזכירה לי אותך, בגלל שניגנת לי אותה... ומעציבה אותי המחשבה שוויתרתי עליך בשביל דניאל, וגרמתי לעצמי כאב.

אני כבר לא זוכר איך הידיים שלנו מצאו אחת את השניה, אני רק זוכר איך רציתי להחזיק את היד שלך ולא לשחרר. האצבעות שלנו שולבו זו בזו..

אם רק לא הפחד...

וממה אני בעצם כל כך מפחד..

אחרי הכל, אני יודע שאני...

כל פעם מחדש, אני יודע..

שזה אתה.. זה תמיד היית אתה, עוד לפני שנולד הבלוג הזה.. למעשה הפוסט האחרון בבלוג הקודם שלי, היה אליך ועל החברה השרוטה שלנו, ועל חגיגות השנה החדשה שלנו ב31 בדצמבר 2011, ועל הרעש שעשינו.. ועל הזיקוקים.. אני זוכר הכל..

וכבר אז פחדתי..

כמה טיפשי מצידי..

אולי זה אתה.

מה לעשות עכשיו...?

אולי אשתה את היין שלי, הזול שעומד בחדר כבר חודשים.. ואולי אז אני פשוט אדבר איתך...

כמה שזה טיפשי לתת לאלכוהול לדבר..

כמה שאני טיפש לפעמים...

בבוא רוחות שינוי

אין ולו רגע לנשום,

נותר לי רק לברוח.

במקום ממנו אין לשוב,

אני כמהה אל עבר רחוק.

אל מתיקות מפעם.

באין קץ ימים של חורף,

אני מצפא לחמימות ידיך.

בסך הכל, לא רע לי. אני פשוט רוצה יותר.

התסכלתי כבר הרבה זמן מהחלון שהקשבתי לרחמנינוף ובטהובן, וזהו..