למשמע המילה הזאת,עוהרת בי צמרמורת והדמעות מתמקמות להן ממש בקצה העין.

השיר של שלומי שבת לא מעט פעמים גרם לי לבכות כל פעם מחדש.

אני ואבא שלי לא מדברים כבר שלוש וחצי שנים וזה נושא שהוא נורא רגיש אצלי.

זה הגיע למצב של נתק מסויים בינינו,גם כשחיינו יחד תחת אותה קורת גג. וכמה שהראתי עם הזמן שאני אדישה לזה

כלפי חוץ, בפנים ההפך הגמור.

כאב לי כל כך לראות אותו מגיע מהעבודה ולא לדבר איתו כמו שהייתי רגילה,לראות איך הוא מדבר עם אחותי והלב שלי נצבט בחוזקה.

הוא בנאדם נורא קשה,ומאוד סגור דבר שמקשה מאוד כדי להגיע אליו איכשהו. הוא לא תמיד מדבר ולא תמיד משתף.

וזה כואב לי המצב הזה.

רק בשביל שיבין שיראה כמה הוא חסר לי,יום אחד ביקשתי סליחה. וסליחה לא כי עשיתי לו משהו ממש לא. רק בשביל שאולי זה יגרום

לו להשתחרר קצת,שיפסיק להיות מקובע בדרכים הישנות שלו . אבל גם זה לא עזר . והתייאשתי. מאז שניסיתי

בכל פעם שהגעתי הביתה חלפתי על פניו מבלי לומר מילה,או אפילו ליישר אליו מבט.

נפגעתי מאוד.

ומאמא אני שומעת שהוא דואג לי ושואל עליי אבל רק אותה הוא שואל. הוא מתעניין בכל זאת.

עד שלפניי כחודשיים וחצי בערך לקראת החתונה שלי העניינים טיפה התרככו,אומנם לא חזרנו לדבר כמו פעם אבל כשהייתי מגיעה לשבת

הביתה הייתי מנשקת אותו.

ולאט לאט זה הפך לקבוע,אנחנו עדיין לא מדברים כמו שצריך,שנינו בכל זאת עקשניים ויש לא מעט דברים באופי שאנחנו דומים.

מקווה שזה ישתנה בקרוב.

כי אני יודעת שהוא דואג לי , ושואל עליי.

רק שיראה את זה , מעט אפילו.

כי זה חסר לי. הוא חסר לי .

אבא , הזמן עבר ולא דיברנו אבא סלח לי

לקח לי זמן כדי להבין אתה שייך לי

כמו שאני שייך לך

כמו שאני אוהב אותך

בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר.