אני באמת לא מבינה איך אפשר להיות כל כך אטום ולהגיב בנונשלנטיות מדהימה להפליא כשאני בוכה לך מכאב.

אחרי שלושה ימים שספגתי כל כאב, בשקט,לבד בלי להגיד כלום,לא התלוננתי.. רק חייכתי ואמרתי שהכל בסדר. איך אתה יכול לבוא ולומר לי שאי אפשר ככה מכל פיפס להתרגש.

אבל זה לא סתם "פיפס" כמו שאתה מכנה את זה,אני כמעט בסוף,אני כואבת,מודאגת,נטולת שינה.

אולי הכאבים הללו הם רק הכאב המדומה,ולא הבאמת שצריך להילחץ,אבל אני לא יודעת,אני רוצה ראש שקט לדעת שהכל בסדר,שהכל מתנהל בסדר,וזה סתם הליך שגרתי שקורה.

מאיפה האטימות הזאת,לסבל שלי..שפתאום אתה לא יכול לצאת מהעבודה סתם ככה כי זה לא רציני.אבל סתם ככה לא ללכת לעבודה כשמתחשק לך זה אפשרי ושום דבר לא יעמוד לך בדרך.

 אני רחוקה מאמא שלי,כל כך הייתי רוצה להיות לידה עכשיו..

אבל הנסיעה ארוכה ולא בא לי לעבור עוד כאבים באמצע שום מקום.

הלוואי והייתי שם לידה.

אני לא יודעת באמת מה אני עושה כאן,איתך..מבקשת כל פעם כוחות מאלוהים להתמודד.

כל התקופה הזאת לא יודעת איך שמרתי על איפוק,מישהו אחר במקומי כבר מזמן היה קם והולך.

אולי גם הגיע תורי?

השדים באים בלילה

קולעים צמות מהכאב

זה רק הלב שכואב לך

אל תדאגי

זה רק הלב.