הוא עולה לי על העצבים.
אני רוצה לחנוק אותו.
ולמה אני בכלל רוצה את זה?
כי יש לו דעה שונה משלי. וזה הורג אותי שאני לא יכולה לקבל את הדעה שלו. למרות שגדלתי איתו כאילו הוא אחי.
אין לי אחים, אני בת יחידה במשפחה, ובן דוד שלי הוא הכול בשבילי.
יש לי הרבה בני דודים ובנות דודות, אבל לנאור אני הכי קשורה. נולדנו באותו יום [!!] ותמיד עשינו הכול ביחד. כמו תאומים שנולדו מאימהות שונות.
אבל הרגשתי ריחוק ממנו כשהוא עבר ניתוח לייזר בעיניים והתעוור ממנו.. :\ זה היה לפני שנה בערך, הנזק בלתי הפיך. הוא תמיד ידע שאני רוצה לעשות באחד מן הימים ניתוח כזה גם, ואני יודעת כמה שזה מעלה לו את הסעיף בכול פעם שאני מעזה לפחות את הפה לגבי זה על ידו.
אבל עם מי אני יכולה לדבר? הוא הבן אדם הכי קרוב אלי בעולם.. כואב לו פשוט לשבת בשקט ולשמוע אותי מברברת כמו תמיד? כנראה שכואב לו..
אני לא מאשימה אותו, בכלל לא.
אבל.. כואב לי עליו, לא בגלל שהוא עיוור, הוא שונא ניחומים והוא גם מסתדר עם זה ממש יפה, כואב לי כי הוא לא מוכן לקבל את זה שאני אחק סיכון, כמו שהוא לקח. ומאיפה לו לדעת שגם אצלי הכול יתחרבש?
אוף.. אני מתגעגעת לתקופה שבה היינו ילדים בני 5 ולא היינו בינינו אפילו ריב אחד..
אולי הכול יסתדר..
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
