ההיא עם העיניים החומות

בית ספר? כן, בטח. אין לי שם (פה) כלום. החברות שלי, שגם הן רק 5 בנות, ולפעמים אני לא יכולה להיות איתן כי הם מחרפנות. זה ברור לי כבר מכיתה ז', מהיום הראשון שאני לא שייכות לבית ספר הזה. אני מרגישה מתנשאת. משהו בילדים, בדברים שקוראים בו, לא מרגיש לי כאילו אני בכלל שייכות לפה. אבל למרות ההרגשה לא עברתי בית ספר. למה לא עברתי בית ספר? כי אני מפחדת. מפחדת מזה -ששוב- אני לא אצליח להשתלב חברתית, שאני אפגר בחמר הלימודי ואהיה הילדה המפגרת, שאני אנתק קשר מהחברות שלי, שאעזוב את כל מה שאני מכירה.

תנועה? פפ... הקבוצה מתפרקת, זאת עובדה. הרי הן אמרו לי שהן בתנועה רק כי פה הן יכולות להדרין, והיא? היא לא בטוחה עם עצמה, מה היא חושבת, אם היא כן רוצה להישאר איתי בתנועה או לא. אני לא יכולה להישאר לבד בקבוצה. לצאת לבד לטיולים, כן, ברור, יש לי שם חברים, כן, אני פורחת שם, טוב לי שם. אבל בטיול האחרון שיצאתי- והן לא יצאו, כולן לא יצאו- עם הילדה החדשה, שגם ככה עוזבת חזרה לארה"ב, הרגשתי לבד לפעמים, הן חסרו לי. כאילו, היה לי כיך, כ"כ כיף, אבל אם הן היו זה היה כיף אחר, טוב יותר? רע יותר? לא יודעת. אבל העובדה היא שהן התקשרו אלי בערב, לבדוק מה איתי בכיתי. הן היו חסרות הן עכשיו חסרות.

סיירות? גם ככה אני לא מרגישה חלק מהקבוצה, רק הצטרפתי, למה אפשר לצפות? וכשדיברתי איתך אמרת לי שיחסית אלייה, היה לי כניסה טובה לקבוצה, שכן הצלחתי להתחבר יותר מהר וטוב ממנה, ושנכנסתי בתקופה טובה, ושאני לא צריכה לדאוג, שאת מכירה אותי, ויהיה בסדר. אבל ברור שלך אין מה לדאוג, וגם לא לה. לכן יש בקבוצה מקום, לכן אין לכן בעייה לעזוב את התנועה, כי גם ככה אתן חלק ממשהו אחר. אבל לי לא. אבל אני אהיה בסדר, את אמרת.

את תעזבו את התנועה. אל תעזבו אותי.

משפחה? אני כבר מזמן הפסקתי. פשוט הפסקתי לנסות ולהבין.

אולי אני סתם דרמתית, סתם עם חרדות נטישה.

אבל ההרגשה הזאת קיימת. ותחושת ההתפרקות והקריסה לא עוזבת, היא כמו מכה ברגל, אם אתה מתעלם ממנה, ומנסה להיות רגיל.

היא רק גוברת.

טוב, אני יודעת, הידרדרתי פתחתי בלוג.

לא חשבתי שאני אצליח להגיע לזה, לא חשבתי שזה באמת יקרה מתי שהו.

אני יושבת על המחשב, אין אף אחד בבית, רק סבא וגם הוא בחדר שלו רואה חדשות או משהו -עם מורה שמתקשרת ודורשת ממני להגיע לבית ספר ב9 כשבכלל אני מתחילה ב10!- אמא ואח בחוג ג'ודו, אבא בעבודה (גם לא מגיע הביתה הערב, שוב ישן בעבודה, תאטרון מפגר, גם ככה אני בקושי רואה אותו) ופתאום יש בי דחף לדבר, לספר, אבל לא במילים, כי ככה זה פשוט לא יוצר כמו שצריך, ולמי שצריך.

וכך נולד לו בלוג, הבלוג הזה.

"מזל טוב גברת, זה בלוג!" 

אז מה כותבים בפוסט פתיחה?

שלום,אני פותחת בלוג, אני לא אפרסם פה את עצמי, ומי שמכיר אותי שיצא כדי לכבד אותי?
טוב, אז את זה לא. כי הדבבר הזה כבר קרה לי, וזה לא נגמר בטוב.

טוב, אני פשוט אוותר על פתיחה, כי זה לא יוצר לי, אז במקום להיות כושלת, כמו תמיד, אני פשוט אמריך ולכתוב פה דברים חסרי תועלת.

אנשים- אם אתם באמת קוראים את זה אז דבר ראשון כל הכבוד! כי ת'כלס זה לא כזה מעניין. אני מהאנשים האלה שכשמדברים איתם ושואלים אותם מה חדש, או מה קורה אצלי, אני אענה 'לא הרבה', ומה שעצוב זה שזה נכון, באמת עצוב.

דבר שני שיהי לכם המשך יום טוב :) כי  כנראה אתם משיכים לקרוא את זה, וזה משמח אותי. -אם אתם הפסקתם לקרוא אז שתדעו שלא רציתים שתקראו גם ככה!-

אז חברה שלי הרגע, שדרך אגב היא בת 15 סיפרה לי שהיא הרגע עשתה את זה בפעם הראשונה עם חבר שלה. לא היה לי מה להגיב, כי מה אמורים להגיב על דבר כזה? 'כל הכבוד!' , 'איך היה?', 'נהנת?', 'השתמשתם בקונדום?' ? לא. פשוט לא אומרים כלום ונותנים למוח שלכם לשאול את השאלות לעצמכם בלי לקבל תשובה. אני יודעת שאני נשמעת כמו דודה או אמא, אבל באמת חשבתי שהיא תחכה עם זה, כאילו, אני מבינה שהם ביחד שנה, חצי שנה? לא יודעת. לא רוצה לחשוב על זה יותר.

החלטתי שאני לא אערוך את הפוסט הזה, מה שיוצא יוצא, לא אעזה תצוגה מוקדמת, אראה אותו שלם יחד על כל הבלוג, אולי זה מעשה לא כחם במיוחד, אני פוחדת שהוא מפגר, או פשוט לא מבטא את עצמי. אני אתגבר.

פוסט פתיחה מוצלח למדי לא?

זאת להקה שפשוט מצאתי אותה, לא יודעת אם היא מוכרת כ"כ, אבל השירים שלהם ממש טובים.