אני עובר בין הרהיטים המאובקים, מעביר אצבע על הטלוויזיה הישנה, מלטף את המצעים המלוכלכים שעל המיטה.

עיניי מרפרפות על הקיר הדרומי של החדר, התמונה צולמה בצבעי שחור לבן, שלושה אנשים מופיעים בה. מחויכים ומחובקים. עטופי מסכות.

לידה השידה של נטלי, כלי האיפור עדיין פתוחים, אף אחד לא הזיז אותם, ואף אחד לא נגע בהם.

המסקרה הפתוחה כבר התייבשה מזמן, האודם האדום עדיין עטוף באריזה החדשה שלו.

הבגדים שלבשו באותו הערב, תלויים על הקיר.

אני מתיישב בזהירות על כיסא הנדנדה אשר בפינת החדר. חסרה לו ידית, אני שם לב.

אני מקפל את רגלי הימנית אל מעל רגלי השמאלית ועוצם את עיניי באטיות.

הזיכרון הכואב חוזר, מתגלה לפניי, בין אם ארצה בו ובין אם לא.

(מנקודת המבט של נטלי)

"זאת הפעם האחרונה שאתה מרים את הטלפון בלי הרשות שלי!" צעק אביחי וסטר לקטן בחוזקה.

"אביחי!" אני צועקת והודפת אותו, מחבקת את הקטן.

"גם כן את! מי את בכלל? מי? מי את חושבת שאת?! זונה קטנה!" הוא צועק ובועט בי.

הילד הקטן מיילל, מפוחד, שטף דמעות יוצא מעיניו ומעיניי גם כן.

אני קמה ודוחפת את אביחי, לוקחת בידי את הילד ורצה איתו לחדר השינה, נועלת אותו שם.

"זונה מזדיינת!" צועק אביחי ומתקדם לעברי, קומץ את ידו לאגרוף חזק ומטיח אותו בלחיי.

אני נופלת על הרצפה הקשה והקרה מתמיד.

ראשי כואב ואני כל כך רוצה להתעלף, להכנס לתרדמת ארוכה.

אבל אסור לי, אסור לי לוותר. הילד שלי בצד השני של הדלת.

לפתע אני שומעת ירייה מקפיאת דם. אני מרימה את מבטי אל אביחי שירה במנורת השולחן שבסלון.

"כן חתיכת שרמוטה, יש לי רובה" הוא צוחק ובועט בבטני מספר פעמים.

הכאב בלתי נסבל, אני נאנקת ואין בי מספיק כוח כדי לצעוק.

לפתע קולות הסירנה נשמעים מבעד לדלת.

"מלשינה מזדיינת!" הוא צועק ובועט בי.

הוא ממלמל מספר דברים שאיני מצליחה לקלוט וללא כל אזהרה כאב חד מפלח את בטני.

הצליל לא נשמע.

לפתע אביחי נפל לידי, מפרפר גם הוא.

(חזרה לנקודת המבט שלי)

שום דבר לא השתנה מאז אותו המקרה.

הטלוויזיה הישנה והמאובקת הרוסה ושבורה, המצעים הפרחוניים שעל המיטה כבר מלוכלכים ומגעילים.

בתמונה הממוסגרת שעל הקיר יש סדקים מיניאטורים.

כלי האיפור היבשים לא זזו ממקומם.

הבגדים תלויים על הקיר, כמו אחרי כל יום עבודה מפרך.

הריח שלהם נמצא בכל מקום.

ההרגשה היא כאילו הם עדיין כאן, כאילו הם לא נרקבים מתחת לאדמה עכשיו.

כאילו רק אתמול אבא חזר מהעבודה, שתה מעט בירה וצפה בטלוויזיה כמו בכל לילה.

כאילו אימא עסוקה בבישולים שלה במטבח ומאיצה בי להכין שיעורים.

אבל הם כבר לא כאן.

רק אני, "הילד-שהרים-את-שפורפרת-הטלפון-ללא-רשות".

אני ממש מקווה שאהבת, בזמן האחרון אני נוטה לכתוב על דברים דכאוניים.

מצטערת.