אני חייבת לומר שזה מרגיש קצת כמו אגרוף לבטן לשמוע על אנשים שמתחתנים....
כדי לא לפגוע בעצמי אני מנסה שלא לחשוב על כך ולומר שזה יקרה עוד הרבה הרבה שנים... אבל עדיין קורה שהוא פיתאום קורא לי או כשאנחנו שמוד רומנטי אני חושבת אולי עכשיו? ומתאכזבת.
סיפרתי לו על הגישה שלי (לחשוב על כך שזה יהיה עוד הרבה זמן) והוא רק אומר לי שאני אדע מתי שהוא ידע. אז אמרתי לו שהוא ידע קודם...
החתונה עצמה זה לא האישיו. אלא לדעת שהוא רוצה להיות איתי לנצח, שנהיה משפחה.
גם העניין של המעמד קצת קוסם לי (להיות אישה של מישהו).
לגור איתו לגמרי ולא 80-20 עם ההורים, להיות עקרת בית (חבל שהלימודים מפריעים לזה).
הוא אומר שהוא אוהב אותי ושואל אם נהיה ככה לנצח. הוא מדבר על ילד עתידי ועל איך נגדל אותו.
אני אוהבת את השיחות האלה, אבל מצד שני הן כל כך מכאיבות לי בזה שהוא נותן את הסימנים אך לא עושה את הצעד.
אז אני מנסה לא לחשוב על זה, אבל זה קשה כי לפעמים הראש שלי מלא בזה.
אני חושבת שאני צריכה עוד להתייצב (נפשית או הורמונלית או מה שזה לא יהיה) לפני שיקרה צעד כלשהו לכיוון הזה. אני יודעת שזה מרתיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Schmetterling