אני מבלבלת את עצמי יותר משאתה מבלבל אותי.
אני תלויה על הקצה- לתת לך הכל, או לא לתת לך כלום.
אני אוהבת אותך או שאני אוהבת את מה שהרגשתי כלפייך פעם
אני מחכה לרגע בו תאכזב אותי ואני לא נותנת לך הזדמנות לא לאכזב
אני שמה לעצמי, לנו, רגל.
אני צריכה אלף ואחד דברים ממך ולא מבקשת דבר
אם להיות כנה באופן ברוטאלי- חשבתי, תכננתי, ידעתי שאני הולכת לסיים את הסיפור הזה
יותר מפעם אחת, ומשהו בתוכי זועק- לא לותר, עוד לא.
ולא, אני לא מפחדת להיות לבד, אני אוהבת להיות לבד, יותר מדי.
זו כנראה הבעיה.
אני מחביאה הרבה קלפים. יותר משאתה יודע
קלפים שרובם מסתירים פחד, הססנות, חוסר בטחון.
אני מבינה כמה אתה לא יודע כי אנחנו בסדר בעינייך
קצת צולעים וקצת מהססים כי זה אנחנו אבל בטח שלא תלויים על הקצה.
ואנחנו תלויים על הקצה
אנחנו מתנדנדים על חבל שנותרו בו אולי שניי סיבים שלא נקרעו
וזו אשמתי.
הלילה זה נגמר
הלילה האויר שלי חוזר אלי
הלילה אנחנו לוקחים צעד אחד קדימה
או שאנחנו מרימים ידיים
לפחות נוכל לומר- ניסינו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
