לא טוב לי.
כבר זמן מה שהראש שלי משחק מחבואים עם הריאות, שוב.
אני מנסה להסתובב על עקבותיי ולחפש את ההתחלה של הבלאגן
הזה ובשלב הזה משהו מכסה את הנוף, משהו מקשה על ראייתי ו
הכל מטושטש.
איך הגעתי לפה? אני יודעת ולא יודעת.
הכאב הזה לא חד, הוא פשוט שם, יושב לי על קנה הנשימה
ואין
בי מקום לעכל אותו.
הוא כבר זמן מה נראה תמידי ואני יודעת- זה רק דכאון,
הכל
זמני והכל יעבור והרי המלכודת הכי גדולה שדכאון מכניס
אותך אליה היא העניין הזה
שהדבר הזה, הענן הזה, חוסר
החמצן הזה הוא תמידי.
אני יודעת, תיאורטית.
אני תמיד
יודעת הכל תאורטית.
אז אני לא מאמינה לראש שלי שמנסה לייאש אותי ונצמדת
לעובדות
פסיכולוגיות בסיסיות. תיאורטית.
אז אני סוחבת את הימים הזמניים האלה, את הדמעות שחונקות
אותי
באמצע יום עבודה בלי שום סיבה נראית לעין, את הכעס שתוקף אותי,
את היאוש.
אני מנסה לשכנע את עצמי שרב האנשים שסובבים אותי הם לא
באמת
מבחילים כמו שהם נראים לי כעת.
אני תמיד הכתף והכתפיים סביבי נראות זרות.
אני חושבת שאיבדתי את עצמי איפשהו באמצע הדרך והתחלתי
לצעוד
למקום בו אני לא רוצה להיות.
אז עכשיו אני מחפשת את הדרך שלי חזרה.
אני לא בנאדם פסימי, אני נוטה לראות דברים באופן
אובייקטיבי
וקצת קשה לי עם זה עכשיו.
אני עדיין צוחקת, מחייכת, אוהבת, חיה את השיגרה שלי כפי
שאני
יודעת לעשות, אני פשוט צריכה לסחוב את הדבר הזה איתי לכל
מקום וזה מייאש
וכבד.
ולא, שום דבר ספציפי לא קרה.
והוא, הוא לא מקל על הכאב הזה, אבל כשהוא מחבק אותי, אני
נושמת.
ולכאב פתאום יש מקום.
היא, לעומת זאת הפכה לזרה, אפשר להגיד.
אני רק יודעת שהדבר הזה מוציא החוצה חוסר בטחון שלא מאפיין
אותי.
זה זמני. החיים נוטים לתקוף לעיתים, משום מקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
