אני בחיפוש חוזר אחר האותנטיות. מנסה להרגיש את מה שאני מרגישה, מנסה להגיד את מה שאני חושבת... וזה יוצר הרבה סערות. מן הסתם, מהם חששתי. אני בטח המטופלת שתחפוץ לרצות תמיד את הדמות המטפלת שלי, וכנראה שהרבה מכך גם בחיי הפרטיים. אני מנסה לרצות לא רק דמויות סמכות אמיתיות, אלא במקרים שכאלה לא בנמצא אני יוצרת אותם באנשים אחרים, לפחות כשהסיטואציה לא נהפכת למוזרה מידי. אני מחפשת אחר השלמה, אני מחפשת שיגידו לי כמה אני טובה, שיעודדו אותי.

אבל אז בא משבר כלשהו, אני מקבלת כאפה מהחיים - זה לא כמו שחשבת ואין כאן יותר אף אחד שיחייך אלייך. זה לא שאת לא בסדר, תמשיכי להיות כפי שמרגיש לך טבעי ושימי זין על השאר, שהם יתאימו את עצמם אלייך. חוץ מזה, שאחרת זה לא אותנטי, וזיוף - מריחים מרחוק.

עם הרבה מאוד מחשבות והמון ביקורת וספקות קיום אני עושה אהבה, ומצליחה להנות ממנה. אבל אני מרגישה ריקנות באופן כללי. ממי שאני, מהעייפות שהמחשבות גורמות לי להרגיש. מההפסקות בנות החצי שעה שבין ההרצאות, מהרוטינה הזו של לצאת מחדר אחד ולהכנס לחדר אחר, לשמוע, לכתוב, להנהן בהשראה ואחרי רגע לשכוח - כי מה אני אעשה עם זה? את מי זה בכלל מעניין ומה זה כל יפי הנפש האלה?

אני רוצה ללמוד תכלס - החלקים הגסים של האדם, המשאלות הכמוסות, אתגר פחד המוות, כלכלה עולמית, רעב בסין, חכמת חיים - הדברים האמיתיים.

ולא להתעסק בקקי.

באיזשהי מידה אני זאת שמכינה את המנה ככה - לא קוראת את המאמרים, לא מתעניינת מעבר. פתאום הייתה איזו מילה מעניינת בהרצאה שהקשב שלי הופנה אליה - והופ! אני נדלקת.

אבל חוץ מזה... אני עם דאגות אחרות - מה יהיה איתי, מה אני רוצה לעשות בחיים, איזה חוסר צדק מתרחש לקרובים אליי, איך אני מרגישה סיפוק.

הדרמה האנושית שלעולם לא פג תוקפה - אני לא מרוצה. משהו חסר. זה לא איך שדמיינתי.

כמה מרמור.