זה רק אני החולשות שלי והרגעים שרציתי לזכות

התקופה האחרונה הייתה טובה, נכון זה קצת חסר משמעות להגיד שהיא הייתה טובה.
כי זה חופש. ובחופש כול יום עושים משהו אפילו בכמה ימים שיוצא לשבת ולהרגע מול המחשב ונפלאותיו.
זה לא כמו הלשבת ליד המחשב שיש כשאנחנו בבית ספר.
אני רוצה את הפוסט הזה שיזכר כיום, שהייתי עם הכיתה שלי. ולא סבלתי! 
אני לא בטוחה כמה עכשיו אני יצא לכול מקום שהם קובעים וכול מה שקורה.
אבל סך הכול חברה אחת שלי בבית מלון אחת סתם לא באה מסיבה מסתורית ואני? הייתי בטוחה שאם אני לא מבריזה משם.
זה יהיה האסון של החופש. ואני שמחה ששיחררתי את זה.
~~~~
עכשיו לנושא אחר.משפחתי יותר.
אז המשפחה שלי לא משפחה נורמלית. נכון לכול משפחה יש בעיות. אבל אם תראו את אמא ועלילותיה. תבינו מיד.
שזה  לא בן אדם שקל לחיות איתו. בסך הכול היא לא בן אדם רע. ואני מרחמת עליה שהיא ככה. ומעריכה את זה שהיא ילדה אותי.
היא לא מהסוג שלא מפרנסים או שמשתכרים או שמתעללים בילדים שלהם , ממש לא.
היא ואבא שלי מפרנסים ,אנחנו לא עניים. ולא מליונרים. אני במצב הרגיל שהקשיים לא הרסו לנו את החיים פיננסית.
 אמא שלי היא יותר מסוג שאו שהם הורסים לך את החיים, או שהם עושדים אותך בן אדם חזק בצורה מיוחדת.
אני בת זקונים ,הילדה השלישית. האחים שלי גדולים. ותמיד קיבלתי צומי אבל ראיתי הכול מהצד. שמעתי את ההתלונניות של שני הצדדים.
אמא שלי הייתה לוקחת אותי כחברה הכי טובה שלה ופסיכולוג על הדרך. ועם היציאה מגיל התינוקות .
אני רציתי לצאת אל התחלת החיים האצמעיים שלי, לא במובן כספי או חומרי. במובן נפשי.
היא לא אהבה את זה ופירשה את זה בהרבה דרכים. משם אני ממשיכה עם השיטה של להתבגר באצמעות.
כמובן עם המשפחה מחזיקה אותי מאחורה כשהם יכולים. ולא יותר.
היא הייתה רבה על שטיות משקרת כדי לכסות על דברים שעשתה בלי לחשוב. ומשאימה את אבא שלי שלא כועס עלינו גם.
אני מבינה שהכול מתסכול אחד גדול, ולא מאשימה אותה. אבל כדי לתאר את התמונה.
אחותי הגדולה באמצע שנות ה20,מחותנת  +1 . אחי בתחילה שנות ה-20, גר בבית וחוסך כסף.
ואני בשנה אחרונה לחטיבה. אמא הצליחה לריב עם כולם, וכשהבינה שיש בעיה הפילה את זה על כול המשפחה וגררה אותנו לטיפול משפחתי.
בהתחלה הרגשתי כמו מסכנה, צריכה טיפול למשפחה מלאת הסיבוכים שלה. תמיד ידעתי שקשה , אבל זה היה הוכחה שזיזע אותי מעט.
עם הטיפולים אני בטוחה שאמא הבינה שהיא הגלגל המפונצ'ר והולכת לחזור לטיפול הפסיכולוגי שלה.
אני מקווה הנכדים שלי לא יזכו לראות אותי רבה עם אמא, על דברים שכולם אשמים בהם חוץ ממנה.
אני מקווה שהטיפולים האלה לא ידכאו אותי כמו עד היום. ואני ייקח אותם פחות ללב. כי אני יודעת שאני לא הבעיה פה.
כשהיא מנסה להפיל עלי את האשמה של ההתקף לב של אבא, אני מקווה שאני ידע תמיד איפה להקשיב ומתי לסתום את הפה והאוזן.
בהצלחה.