זה רק אני החולשות שלי והרגעים שרציתי לזכות

יש רגעים שאני שוקלת אם לסגור את הבלוג ולהתחיל מחדש, כי יש אנשים שהיו קרובים אלי וידעו עלי הכול ונתתי להם לקרוא, ומאז דברים השתנו ואני השארתי אצלם חלק שאני אמורה לשחרר שם הכול ולתת למחשבות שלי לזרום. ובאמת כשעובר עלי משהו רע, מהדברים שלא רוצים לשתף. אם זה חשש מגירושים בין ההורים מריבות בבית או סתם התמוטטות קטנה מחולשה ולחצים. ואז אני מגיעה הביתה מתקרבת ללחיצה על כפתור ההפעל, ומבינה שבכול רגע נתון אחד הנאשים שהבלוג שלי בידהם יכולים להקליד את שם הבלוג שלי. וכול הרגעים הקטנים הרעים או הטובים שלי נחשפים. אם אני רוצה לכתוב על דברים כואבים מהעבר? חשופה. אם אני מתביישת במשהו ? חשופה. והרבה פעמים עלה לי בראש, היי! למה שלא תעזבי את האנונימיות. ולעיתים אני באמת לא מבינה למה אני צריכה להיות אנונימית הרי הרגשות שלי אף פעם לא היו סוד אלה אם כן פגעו במישהו. סיירתי בבלוגים אחרים, אנונימים או לא. אם יש משהו שראיתי אצלם ועלתה לי קנא, לא כזאת של "הלוואי ולהן לא היה ולי כן" כי זה משהו שבדרך כלל לא יוצא לי לחוות למזלי. אלה יותר בסגנון של "איך אני לא מצליחה להגיע למצב הזה"? פשוט פורקות הכול בחצי אנונימיות. אפשר לראות שלא אכפת להן אם יגלו. הבלוג נוטף פרטים ודברים שיכולים לשמש כרמזים. אז למה לי כול כך קשה להגיע למצב הזה? אני לא יודעת. אני רק יודעת שכול פעם שניסיתי לפתוח בלוג אחר הוא הסתבך או שלא היה לי כוח לזכור אימייל חדש. אז בנתיים אני תקועה עם הבלוג הזה.


המצברוח יותר טוב,קסם השיחות המנחמות האלה עם מישהו שאת אוהבת.