זה רק אני החולשות שלי והרגעים שרציתי לזכות
"לחיות יותר קל עם עיינים עצומות,
לא להבין מה אתה רואה"-ג'ון לנון |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2012
נעולים בשלשלאות ברזל
אני גרה בעיר קטנה במרכז. מלאה בערסים ופרחות ו"אוחצ'ות". תקראו להם איך שאתה רוצים, סך הכול? ואנשים מסכנים שרק רוצים אושר ואף אחד לא באמת מוצא אותו אז הם פשוט עסוקים בלמצוא מה רע באחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם. אז תקראו לי פאתאטית. אבל אני רוצה לחשוב.. שאי שם יש עיר ששם הפרחות מצחיקות והערסים נחמדים וכול אחד הוא מה שהוא בלי כול המרירות. אני רוצה לגור בעיר ליד הים. לטייל כול היום בחוץ. שאני לא יצטרך את הבלוג הזה. אני רוצה לעבור אל עבר החופש. לא טוב לי בתוך ארבע קירות כמו ג'וק שמרססים אותו אני מפרפרת מאז היום שהגעתי ליסודי. וטוב לי ואני שמחה . אבל אני לא פורחת. אני מצליחה לצייר רק שאני רחוקה מפה..אני מצליחה לשיר רק כשאני מדמיינת שאני רחוקה מפה. ואני מצליחה לחשוב רק כשאני מקווה שיהיה יותר טוב. קשה להיות ילדים בגיל שלנו..נכון, כול גיל יש כאלה שנהנהים וכאלה שפחות וזה לא משנה האזור או התקופה. אבל בתור אחת שהרבה אנשים חלקו אותי באותה דעה.. לא טוב פה. ולא הלא טוב הרגיל, של משהו ספציפי. הלא טוב של..הי! תחלצו אותי מפה. ויום אחד אני יחלץ את עצמי מפה. למקום שאני יחליט. יש משהו ספציפי בתקופה שלנו, שאין את הילדות.. איבדנו אותה. ואין את התמימות. הכול נאבד ונלקח מאיתנו כ"כ מהר ע"י הפרסומות הפרובקטביות וע"י הטלווזיה והמחשב וההסרטים שהרגילו אותנו מגיל צעיר לסצנות סקס ואלימות. ובסופו של דבר אני יעבור את זה,ואני לא יכולה להעלים את הדברים שלמדתי מוקדם מדי מהראש, ואני לא יכולה להחזיר את התמימות. וזה רק מדמרדר. תחשבו על המצב שבו אני מגלה שבת דודה שלי בגיל חמש הגיעה דרך חיפוש של בובספוג לפורנו?! . אני יודעת שהמקומות לא כ"כ משנים את העובדה שיש גישה היום להכול..אני רק יכולה לנסות . אני רק יכולה להיות שונה מכולם. ללכת אל עבר החלום שלי.. זה מה שאני יעשה. אני יהיה ביולוגית ימית.. אני יצייר . אני ינגן,אני ישיר. אני ירקוד. אני יקפוץ. אבל קודם? אני צריכה לצאת מהבועה הזאת שאני נמצאת בה. שרחוקה כ"כ מכול מה שאני רוצה. ואני יעשה את זה.
| |
אנשים כן משתנים.
וואו. אני לא יודעת אם אני שמחה או עצובה לגלות שבנאדם שחשבתי אותו לכ"כ מיוחד וחכם.
פתאום במט מרחוק טיפה אני מבינה כמה בזבזתי את הזמן שלי. כמה זה הכול משחק אחד גדול והכול כ"כ חסר משמעות שם. כמה מלא בשקרים. אני מרגישה כאילו רימו אותי. כאילו מישהו מכר לי חתול בשק. גם אם זה מישהו לא קרוב. אבל עצם העובדה שהיינו כ"כ קרובים.כול הדיבורים הצחוקים. הכול היה מבוזבז על בנאדם כ"כ...מאכזב? יכול להיות זה היה ככה כול הזמן ולא שמתי לב. לפחות אני רחוקה משם. הרחק הרחק.
| |
המוח שלי לא בסדר
חחחחחחחחחחחחחחחחח דייייי!
המוח שלי מפתח כמו בלוג משל עצמו באמצע נסיעה באוטובוס, באמצע מבחן,מחשבות מתגתגלות למילים.
סתם בשביל כלום,עוברות שם מחשבות. על לאן אני הולכת ומה אני עושה.
וברגע שאני עומדת פה מול המקלדת הכול נמס
ויש לי בראש רק מחשבות בסגנון הביצה והתרנגלות.
יש לי מוח ערמומי. אולי הוא במקום והכול נחמד ויפה. אבל הוא משגע אותי
ר......מצברוח: עצבני
grampy
| |
זה הכול בכותרת
בלבול תמידי מציף אותי. אבל התרגלתי אליו. זה לא שאני לא מבינה את עצמי או את אחרים.
אני פשוט יודעת שאני אף פעם לא ידע מה קרה בדיוק
.כי אנשים תמיד יהיו מבולבלים. ואם אתם חושבים אחרת?
אתם צריכים למצוא דחוץ מחט לפיצוץ הבועה שלכם (סטגדיש)
מכירים את זה ששני אנשים מדברים איתכם על אותו מקרה בשיחות נפרדות?
מאשימים אחד את השני.תמיד.גם אם הם עושים את זה בתחכום.
אני בטח לא היחידה ששמה לב כמה תמיד הסיפור יהיה שונה. השאלה שלי זה...
האם הם באמת מאמינים לסיפורים של עצמם? זו טקטיה?
אני שוב מבולבלת. איך אני ידע? למה אני רוצה לדעת? וכמה סימני שאלה יש בפוסט הזה.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
blue Dona