זה רק אני החולשות שלי והרגעים שרציתי לזכות

היא כתבה לי,לנו מכתב.
כמה היא אוהבת אותנו ושמחה שתמכנו בה. וששאלנו אותה מה שלומה. הענין הוא שהכול היה ציני. שימוש במשפחה שלה ובאהבה בציניות.
היא מאשימה אותי בזה שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון. אין לי בעיה עם סטירות כמגיע לי,אבל היא עושה את זה כשאין אף אחד בבית ואף אחד לא יגן עלי בכוונה.אני חושבת שהיא הולידה ילדים כדי לא להיות לבד. אבל היא עם כול האהבה שלה. ובזכותה למדתי להתגבר על דברים לבד ולהיות בן אדם חזק. ושהולידה אותי אופטימית ככול שיכלה. אבל אני הקטנה. שקיבלה את אמא אחרי 10 שנים שהאחים סחטו ממנה הכול. ואחרי לידה שהכניסה אותה לדיכאון. ושהיא הרגישה בודדה אז היא דיברה איתי על הכול, כבר בגיל 6 ידעתי שבגלל אבא אנחנו בחובות, והעסק של אבאב הרס הכול. ויכלנו להיות עשירים אם אבא היה מסיים תיכון . ידעתי על המינוס בבנק. וידעתי שאמא שלי היא בן אדם בודד מדוכא שכול התקוות שהאחים שלי הרסו רק אני יכולה לתקן. עם כמה שהיה לי אהבה ממנה. זה היה אהבה שהיא נתנה לי כדי שאני יגשים לה את כול הציפיות. כדי שהיא לא תרגיש שהיא כשלה בקריירה שלה. בנפש שלה. בחינוך הילדים שלה. ובקשר עם אמא שלה. 
וכמובן שהיה הרבה יותר קל לגרום לכול המשפחה שלה להרגיש אשמה בהכול ע"י כתיבת מכתב שרק הדגיש כול מה שאמרתי פה.
 

אני כבר שנתיים באותה כיתה, מגובשת כביכול! דגש על הכביכול..כולם עם אגו בשמיים. כי זו כיתת מגמה ויחד עם המגמה מגיע ניתוח להרמת אף מעל כולם. הספקתי למצוא שם לפחות עשר חברות ,שוב עם דגש על הלפחות.שכול אחת בשלב אחר הייתה חברה מאוד טובה . אבל איפה שהוא בין התקופות איבדתי אותן. לא אני התרחקתי ולא הן התרחקו. פשוט איבדנו את החוט הזה שקישר בנינו. אף פעם זה לא נראה לי מוזר. כי הקסם של שגרה זה להשתנות לבד בלי שאתה מרגיש שאתה שולט בה, מה שבדר"כ גורם להמון בעיות. כי אתה לא שולט בכלום. הדברים פשוט קורים. אז אני שנתיים בכיתה הזאת הכרתי אנשים מדהימים וכמה פחות והספקתי למצוא חבר להיות איתו ארבע חודשים ,להפרד ולחזור אחרי פחות משנה . למצוא חבר מאלה שאתה לא יודע אם הגעת אל המצב. למצוא קצת את הדעות שלי בתוך כול החדר סודות הזה שאני קוראת לו מוח, לפשל בכול מקצוע אפשרי ולהחזיר את הציונים להרגלם. להיות דודה. לריב לאבד ולקבל את כול המשפחה שלי בחזרה. וגם אם במבט שני זה לא כולכך הרבה. אחרי הכול לא מצאתי אנשים חדשים למצוא בהם חברים אמיתיים. איך אוהבים אנשים חדשים? אבל באמת? לא רק הto do list הרגילה עם החברות. אלה באמת חברות ששורדת תקופות ומעברים. בנתיים קצת עצוב וקצת שמח לי. אני נשארתי עם אותה חברה שבאתי איתה. ואיבדתי אחת שנהייתה תלויה במה שאחרים אומרים אלייה ושם לא יכולתי כבר לסבול את התלות הזאת.
אבל באמת,איך אוהבים באמת אנשים חדשים?