זה רק אני החולשות שלי והרגעים שרציתי לזכות

איך צריך לחיו, ועם מי?
בזמן האחרון עולה לי השאלה, האם הדרך שאני חייה בה היא הדרך הנכונה. 
כמובן תמיד יכול להיות יותר טוב ואני יכולה לפנטז על לגור באמריקה עם חברות בנות טיפוסית ושחקןפוטבול חתיך.
אבל זה יהיה רדוד וטיפשי מצדי, ואני מנסה להיות לא טיפשה ולא רדודה. לפחות מנסה שלא.
אבל הגעתי למצב שאני מתסכלת על אנשים חברותיים, אנשים עם חברים , חברים עם חברים . או סתם תיקשורת בין שני בני אדם.
זה באמת לא נראה כמו מה שמראים בסרטים, אני תמיד מרגישה נרדפת תמיד מרגישה נופלת ושאף אחד לא מחזיק אותי מאחור.
והייתי מבינה אם הייתי חושבת שהבעיה היא בי ורק בי, אבל אף פעם לא ראיתי חברים אמיתיים שתומכים אחד בשני בלי שום אינטרס.
ככה סתם, כי הם חברים. משנה לשנה אני רואה כמה החיבה שלי אל אנשים יורדת. אנשים הם לא אמינים לרוב.
שלא נדבר על גילי? גיל החטיבה-תיכון. כול מה שמענין זה היופי ומה שכול אחד מדמה ב"האופי" שלו.
אבל בכנות? אני באמת לא קונה את זה, אפילו חברות טובות שלמדתי את האופי שלהו גם כשהן הסתירו אותו..
אפילו הןמזייפות את האופי שלהן. וזה לא שאני זאב בודד. אבל ברגעים האלה שהייתי בין כולם נדפחתי בין הליקוקי תחתים של כולם לכולם.
הכול נראה כ"כ מזויף. איפה מוצאים את האנשים האמיתיים? כמה אני יצטרך לחוות כדי שאנשים יוכלו כול אחד להיות עם אופי משלו.
אתם יודעים מה הכי מצחיק? הרגע הזה שאתה רואה בנאדם פשוט מחכה אופי של מישהו אחר.
כאילו להמציא לעצמך אופי אני מבינה, אבל לחכות בנאדם? אני מרגישה רע להיות בגיל הזה.
אני מרגישה חסרת תועלת ומטומטמת.. לרגעים מסוימים אני מפחדת שאני גם יהיה מעונינת ביופי שלי בלבד.
ולהיות עסוקה בלכמה בנים שברתי את הלב. וכן היו רגעים שרציתי לשבור למישהו את הלב כדי להרגיש עוצמתית.
והיו רגעים שציתי להרגי יפה מבחוץ ורק מבחוץ והבפנים לא שינה לי. אבל אני באמת מאמינה שאני עם כמה רגליים מחוץ לעניין הזה.
אבל אני מפחדת שלא. ואני עוד יותר מפחדת שאני בצד הזה לבד. שרק אני ינסה לצאת מזה ולא יהיה לי לאיפה לשאוף
כי כולם יהיו כול מה שאני מנסה לברוח ממנו, ובאמת שמעניין אותי יופי ואיך אני נראית מהצד.
אבל אתם יודעים מה? חוץ מרגעים של חולשה או שגורמים לי להרגיש חלשה ואני מרגישה כאילו צופים בי במליון עיינים.
אני באמת מאמינה שאני פחות בעניין הזה ממה שאני מרגישה ברגעיים האלה, נו אלה של חולשה.
בכול מקרה אני לא יודעת למה אני כותבת את הפוסט הזה.. זה לא שאני צריכה באמת פריקה, אני מרגישה טוב בכול חלקחוץ מהענין הזה.
והייתי יכולה לשכוח מהעניין הזה אבל עוד הפעם מגיע הפחד שאם אני ישכח אני יחזור לחור השחור הזה.
ואני קצת מרגישה רע שלא העדכנתי את הבלוג מליון שנה. רק מהמחסום כתיבה הזה.
וכמו שבטח קראתם אם היה לכם כוח, אני לא ממש כותבת יפה עכשיו. אבל זה לא מה שמשנה עכשיו, אז לא נורא