זה רק אני החולשות שלי והרגעים שרציתי לזכות

יש רגעים שאני שוקלת אם לסגור את הבלוג ולהתחיל מחדש, כי יש אנשים שהיו קרובים אלי וידעו עלי הכול ונתתי להם לקרוא, ומאז דברים השתנו ואני השארתי אצלם חלק שאני אמורה לשחרר שם הכול ולתת למחשבות שלי לזרום. ובאמת כשעובר עלי משהו רע, מהדברים שלא רוצים לשתף. אם זה חשש מגירושים בין ההורים מריבות בבית או סתם התמוטטות קטנה מחולשה ולחצים. ואז אני מגיעה הביתה מתקרבת ללחיצה על כפתור ההפעל, ומבינה שבכול רגע נתון אחד הנאשים שהבלוג שלי בידהם יכולים להקליד את שם הבלוג שלי. וכול הרגעים הקטנים הרעים או הטובים שלי נחשפים. אם אני רוצה לכתוב על דברים כואבים מהעבר? חשופה. אם אני מתביישת במשהו ? חשופה. והרבה פעמים עלה לי בראש, היי! למה שלא תעזבי את האנונימיות. ולעיתים אני באמת לא מבינה למה אני צריכה להיות אנונימית הרי הרגשות שלי אף פעם לא היו סוד אלה אם כן פגעו במישהו. סיירתי בבלוגים אחרים, אנונימים או לא. אם יש משהו שראיתי אצלם ועלתה לי קנא, לא כזאת של "הלוואי ולהן לא היה ולי כן" כי זה משהו שבדרך כלל לא יוצא לי לחוות למזלי. אלה יותר בסגנון של "איך אני לא מצליחה להגיע למצב הזה"? פשוט פורקות הכול בחצי אנונימיות. אפשר לראות שלא אכפת להן אם יגלו. הבלוג נוטף פרטים ודברים שיכולים לשמש כרמזים. אז למה לי כול כך קשה להגיע למצב הזה? אני לא יודעת. אני רק יודעת שכול פעם שניסיתי לפתוח בלוג אחר הוא הסתבך או שלא היה לי כוח לזכור אימייל חדש. אז בנתיים אני תקועה עם הבלוג הזה.


המצברוח יותר טוב,קסם השיחות המנחמות האלה עם מישהו שאת אוהבת. 

זה היום הכי מחורבן שהיה לי מאז, הרבה זמן.
כול דבר שיכלת להשתבש השתבש.בכלל,בזמן האחרון. אם זה העניין שאם אני לא משלמת למגמה המכוערת שלי שלוש אלף שקל כדי להשאר מעיפים אותי מהבית ספר ואני יתקע בבית ספר של מפגרים. אם זה שהמשפחה שלי מפוצלת כמו שהיא אף פעם לא הייתה, או שכול יום וחצי אמא באה אליי עם המאגר תיסכולים שלה. ואם תעלמים מהדיבורים שלה גם העובדה שהיא עוזבת את הבית מעצבנת אותי. כי ככה, כי לא בא לי להשאר לבד שכול מי שחשוב לי הוא רחוק. אני לא בן אדם בודד, אבל לא משנה עם כמה אנשים אני מתחברת וטוב לי, תמיד זה אלו שרחוקים לי פיזית,שזה לא פחות מסריח ממישהו שאתה רחוק ממנו מנטלית.נמאס לי, לא בא לי לדאוג לכולם ולא לאף אחד. אני רוצה שהיום הזה יעבור. אני רוצה שאמא שלי תספיק להיות האמא הכי מתוסבכת בעולם,אני רוצה שהיא לא תעזוב כול הזמן. אני רוצה את המשפחה שלי כמו פעם. אני רוצה את להיות במקום בו יופי לא מעניין אותי. ומצחיק, שאחרי חודשים אחרי חודשים בלי איפור, ביום בו שמתי מסקרה המוח שלי מחק אותה עם דמעות. גוד מוח? ואחרי הכול, עם כול הכבוד לזה שהילדים בכיתה שלי לא מגעילים אלי? אני נגעלת מהם, בערך כול אחד מהם. כולם כול כך מסכנים בו זמנית. אבל גם אני הופכת לכזאת. שמנסה לעשות רושם ששמה כימיקלים על הפרצוף כדי להרגיש יפה. שהולכת עם אוזניות ברחוב כדי לא לשמוע אף אחד, שדואגת איך היא נראית לאחרים בכול רגע נתון. מטוטמת. אני הייתי צריכה להגיד לאמא שלי כן, שהיא שאלה אותי אם אני רוצה לעבור לדרום. מצידי לעבור לאנטרקטיקה. רק לעוף מריכוז של אנשים פה.