כן?..באמת?..

נכנסתי הביתה,עדיין הייתי בהלם ממה שקרה בחצר בית הספר. 

הסתכלתי שוב בתליון ואשה בתמונה נראה כל כך דומה לי מצד אחד, ומצד שני כל כך שונה.

לקחתי את התליון שמתי את המעיל האדום הגדול שלי ואת המיטריה הלבנה עם המלמלה שסבתא שלי

קנתה לי ליום ההולדת האחרון שלי כשהייתה עוד בחיים.

הדרך כבר הייתה מוכרת לי, נסעתי אל הסיפרייה, ידעתי שאחד הספרנים שם הוא פרופסור לבוטינקה וצמחים

אולי הוא יוכל להגיד לי מהו הצמח שבתוך תליוני.

"שלום אני מחפשת את אדון קמרל את יודעת היכן אני יכולה למצוא אותו?" שאלתי את אחת הספרניות "כן, הוא צריך להגיע ממש עוד כמה דקות,את יכולה לחכות לו בינתיים". 

עברתי בין מדפים הספרים הכבדים של הסיפריה, בין מדפי הרומנים לבין סיפרי המתח והמדע בידיוני. הייתה לי בעייה עם מדע בידיוני, אף פעם לא האמנתי בחייזרים או מכשפות אבל אני מאמינה שכאשר שאני אומרת זאת עוד פיה מתה(*מתוך האגדה על פיטר פן,כאשר מישהו אומר שהוא לא מאמין בקסם פיה מתה) אבל כנראה כך גידלו אותי. 

המשכתי לעבור בין המדפים עד שקול קרא לי "קיילה מתוקה כמה זמן לא ראיתי אותך!" תמיד מר קמרל דיבר בהתלהבות, גם כאשר לא היה ממה. 

"אז במה אני יכול לעזור לך?", "אמ..אז ככה,מצאתי בתוך התליון שלי מיני עלים דקים,תוכל לומר לי מה סוג הצמח מהם נקטפו?" "אני ינסה קיי-לי-ה" תמיד דיבר במין שפה משובשת ומוזרה שכזו, אך הוא התחבב עלי ואני עליו וזה מצא חן בעיני. 

הוצאתי את העלים מכיסי, הנחתי אותו בביתי בתוך שקית דקה. קמרל, ששמו הפרטי היה נתי לקחת את העלים והסתכל עליהם דרך משקפיו בעלי המסגרת העבה. 

"אובכן, איני יוכל לומר לך בטוח במאה אחוזים מהו הצמח, את מוזמנת לבוא למעבדה שלי בביתי ושם אני יענה לך על כל מה שתירצי, וכן גם יש לי מדריכי צמחים בבית מהעת העתיקה וימי בבל עד היום וצמחים הצפויים לעתיד".

כשהגענו לביתו של נתי הוא הניח את מעילו החום המרופט על כיסא שנראה מרופט אף יותר. אדון קמרל הביא לי כוס תה חמים ומייד התחיל בבדיקות הצמח. הנחתי את הכוס על השולחן הזעיר שעמד בפינת החדר והתקרבתי אל הסיפריה.

"יש לך ספרים מעניינים יותר מצמחים?"שאלתי את מר קמרל, הוא צחק,

"כן בטח, את מוזמנת לחפש במדף התחתון ביותר ובתוך הדלתיים הסגורות".

התכופפתי אל עבר הספרים שבתוך הארון,בתוכו הייתה מגרה סגורה בעלת פתח צר לאורך שדרת הספרים המונחים בה, מכל ספר בלטה בחלקה החיצוני של שדרת הספר אות, נתי ראה אותי מסתכלת עליהם ופנה אלי בתגובה: "אף פעם לא הצלחתי לפתור אותה,להפוך את האותיות ולסדר אותם שיצאו מילה הגיונית, פעם סיפרו לי שהיא מפתח לבעיית חלומות" הנהנתי בראשוני והסתכלתי על הספרים מחדש, אכן היו כתובות אותיות אך חלקן היו הפוכות על הספר, הסתכלתי עליהן שוב, והן היו מוכרות לי. "אני יכולה לפתוח את המגרה ולנסות לפתור בזמן שאתה בודק את הצמחים?" "בטח" נתי ניגש אלי והוציא צרור מפתחות מכיס מעילו התלוי, השחיל אחד מהם לחור המנעול במגרה ופתח אותה.

לעיני נגלו ספרים עבי כרך ומרופטים בצבע ענבר נחושתי, העברתי את עצבעותי על האותיות שהיו משורטתות זהב על הספרים ופתאום הכה בי הלם,ידעתי לפתור את החידה. האותיות שהיו על הכרכים היו  ק-א-א-י-ז-ד-ל-ב-ר-פ-ו-פ-ר  כאשר חלק מהאותיות פשוט צוירו הפוך על הכרך. הפכתי את האותיות המהופכות ויצרתי את המילה שרדפה אותי ביומיים האחרוים, כלומר האישה- "איזבלה קארפורד". צעקתי לנתי שגיליתי את החידה.

"את פשוט גאון, ידעת? , אני לא אתפלא עם את צאצא של משפחה מיוחדת במינה".

"אתה יודע מי זאת, מי זאת איזבלה קארופרד?" "לא,אבל נדמה לי שנתקלתי פעם אחת הספר מסויים השם המשפחה קארפורד,תני לי לחפש" בזמן החיפוש שלו כבר שכחתי מהצמח שרציתי לפצח את מקורו, רק חשבתי שאם אני יגלה מי זאת הכל יהיה מובן ויחזור למה שהיה קודם לכן.

נתי חזר עם ספר דק, אפור ומרופט, "הינה ידעתי שהשם הזה מוכר לי".

"מה הוא הספר שבידך נתי?"

"היומן המקורי של שארלוט ואלריה מ.ארין", "אני יכולה לקרוא ממנו?"

"בטח,בזמן שאני ימשיך לבדוק את הצמח הזה שהבאת לי."

דפדפתי לאמצע היומן לעמוד שנראה קריא מספיק, והתחלתי לקרוא:

"אין יום,שעה,שנייה שאיני חושבת עלייך אהובי, איך שהלכו בדרך שלנו,איך שהתחברנו,איך שהיינו כגוף אחד.

עצבות,שמחה,שקיע וזריחה,

כאשר הים עלה וכאשר ירד,

כאשר ידיך היו מושתות לגרדום המוות וכאשר שלי.

או אהובי איך אני מודה לך ששחררתה אותי מכבלי הרוע,

איך שהגנתה על משפחתי או אהובי. בפגישתנו הראשונה שוטה, בשנייה ריצ'ארד, במילותיי ריצ'רד בחיים ריצ'-אוד (*rich-odd עשיר משונה) ובשפתי-שפתייך. 

יושבת מול החלון,מביטה ועל פני רוח ,

יודעת שיום תבוא,

יודעת שתנצל,יודעת שאני איני אף פעם אנצל כשאר-לוט (*char-lot להשחיר הרבה) אשאר עם לב שחור לעולם.

ביום שבו נותקתי ממשפחתי  בכיתי,שבוע לאחר מכן,חודש ושנה לאחר המאורע כבר ליבי נדם,

אך שראותיך שוב,

אביר מחלומותי,

שוטה ממחשבותי

ואהוב ליבי.

ליבי פעם פעם נוספת,

אך אף פעם לא ישתנה,אהבתי איתך לעולם,לעולמים כמשחק שלא יגמר לעולם,

אהובי השחקן ואני כשחקנית לאור ירח ששיך רק

לשנינו בחלומותינו

כאהבת צללים."

התישבתי לאחור והיבטתי ביומן שהיה פתוח לפני. 'מה זה?, מי זאת שארלוט?, על מה שארלוט הזאת כותבת?,מי הוא אותו אהוב?' 

ליבי החסיר פעימה כאשר הסתכלתי שוב על המילים שהיו בנויות כשיר,כפואמה, שוב ושוב חזרה על עניין החלומות,הייתי חייבת להמשיך לקרוא.

הפכתי את הספר והרגשתי צביטה קטנה ביד, ראיתי סיכה כל כך קטנה תקועה בין כריכת הספר לדף דק ביותר שמונח בין העמוד האחרון של הספר החרוך לכריכתו הקשה של הספר.

פתחתי את הסיכה בזהירות וניסיתי הוציא את בדף התקוע,כנראה אף פעם נתי לא ניסה מכיוון וניראה שאף פעם לא ניסו להוציא אותה,היא הייתה כל כך חלודה. בדף המקומט היה ציור אחד ויחיד של עץגדול  וגבוה,פני שתי דמויות מצידיו ושמות  חרוטים בתוך לב על העץ : " שארלוט וריצ'ראד אוהובי החלומות".

את שתי הדמויות זיהיתי,אחת מהן,איזבלה מהתליון שלי והשנייה אותו ריצ'ארד מחלומותי שהיה באופן משונה דומה מאוד לניית'.הפכתי את הדף ונגלה לפני ציור בעפרון דק מאוד,ציור של גן מרהיב,בקטה קטנה ונהר. ככל שהתבוננתי בה יותר ויותר כך התגלו יותר פרטים מתוך הציור. כנראה זה היה מקום החלומות שלהם,לפחות זה לא היה מוכר לי.

לקחתי את הציור אל נתי שהיה שקוע בתוך ספריו לפיצוח תעלומת הצמח,נתתי לו לראות את הציור "האם יכול להיות שהצמח הוא עלה מהעץ המצוייר"

"יכול מאוד להיות". תשאירי אצלי חלק מהעלים ואת השאר תשמרי,אני ינסה לפצח אותך".

הנחתי את העלים בחזרה בתוך התליון שלי,בוא איזבלה הייתה מצויירת.

יצאתי בחזרה לביתי כאשר בתוך תיקי מוסתר יומנה של שארלוט.

הגעתי הביתה ונעמד מולי בפתח הדלת ניית' ספוג מגשם וידיו מלאות בבוץ,הוא הסתכל עלי במבט מבוהל ואמר : "עם את איזבלה אז אני ריצ'ארד"

"אני יודעת" אמרתי בתגובה.

"זה לא יכול להיות..."

"מה לא יכול להיות ניית'?"

"שמצאתי את זה."

"על מה אתה מדבר,אני לא רואה פה כלום?"

"בואי איתי."

נגררתי אחרי ניית' בחוסר שקט ובאי רצון לתוך היער שקרוב לביתי, הרי רציתי רק להגיע הביתה ולשתות שוקו חם.

ניית' הוביל אותי לאמצע חורשה סבוכה,לתוך קרחת יער.

"מה זה המקום הזה ניית'?"

"זה היער בו א' ור' נפגשו לראשונה."

"מאיפה אתה יודע את זה?"

"חלמתי את זה." היא לניית' מבט כל כך מבוהל בעיניו שלא יכולתי שלא לחוש רחמים אליו,רק רציתי לחבק אותו. 'מה אני חשבתי לעצמי'.

"תסתכלי!" ניית' הוביל אותי לעץ שעלי היה חרות "שארלוט וריצ'ארד" ניית' נראה מבולבל.

"בחלום היה כתוב איזבלה.." אמר בעצב,חשב שכבר הכל היה לשווא.

הוצאתי את התמונה של העץ מתיקי והראתי אותה לניית': "אתה לא טעיתה"

"אבל רשום שארלוט ולא איזבלה..."

"נדמה לי ששארלוט זאת איזבלה"

"את בטוחה?"

"ניראה לי..."

מבול כבד התחיל לרדת ונשארנו רטובים תחחת העץ,היבטנו עליו שעה שלמה אחד לי השני כמו שני שחקנים, כשני צללים שוטים.