כן?..באמת?..

היום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

לא כולם חווים את היום הזה באותה צורה,חלק רואים בו יום שחשוב לזכור,שחשוב לכבד בו את המשפחות השכולות.

אבל יש הרבה,יותר מידי אנשים כמוני וכמו משפחתי שרואים ביום זה את היום שכל המדינה נזכרת בכאב שלנו...

אני חיה במשפחה כזאת,משפחה שכולה קוראים לנו,אמא שלי איבדה את שני אחיה,אני ואחיי איבדנו את שני הדודים שלנו.

אני מוצאת את עצמי מנסה להיות חזקה ביום הזה ולא לבכות ליד אמא שלי שהרוסה לגמרי,למרות שהיא לא ממש מראה את זה,היא לא רוצה רחמים.

אני אישית לא הכרתי את דודי אבל עצם ההבנה שאמא שלי סובלת בצורה כזאת גורמת לי פשוט להכנס למצב של חוסר אונים. מה יקרה אם,אני כל הזמן חושבת, מה יקרה אם אחד משני האחים הגדולים שלי ימות,איך אני יתמודד,איך אמא שלי התמודדה,הייתי מתפרקת,הייתי רוצה למות גם כן.

אני יודעת שרק בזכותם שלחמו במלחמות אני חוגגת את יום העצמאות ומתמלאת בגאווה שממלאת אותי והכאב הנוראי ממלא אותי שוב ואני פשוט רוצה לבכות,אבל אני חייבת להיות חזקה ולתמוך באמא שלי שאיבדה את שני אחיה.

אני לא מבינה איך זה נורמאלי שכל חג,כל שנה,כל יום,כל שנייה היא לא חושבת עליהם,וחושבת מה הם היו יכולים להיות.

אני חושבת על זה שהיא נשארה בלי הורים ובלי אחים,ובגלל זה אני חייבת להשאר חזקה,לתוך ולהראות לה שיש מי שעומד לצידה.

זה פשוט קשה,ואי אפשר לתאר את זה במילים,והמילים המנחמות לא מספקות. העניין שלא הכרתי את שני דודי זה לא מונע ממני להיות עצובה,אני כן מכירה אותם,בנשמה שלי,דרך אמא,דרך התמונות והרגשות,אני תמיד בטוחה שתמיד הם מסתכלים עלי מלמעלה,על האחיינית שלהם שלעולם לא זכתה לפגוש אותם. אני חשבתי מה הייתי אומרת להם,מה היינו משחקים,מה הם היו קונים לי ליום הולדת ומה הייתי קונה להם. רק בגלל העיניין הזה של הגאווה בהם אני הולכת לחגוג את יום העצמאות ולהיות הכי שמחה שאפשר,להראות להם שהמוות שלהם לא היה לחינם.

 "אסור לקטוף פרחים,אבל חיילים מותר?"