חתכתי...לא מתוך צער,כאב,עצב או כל דבר כזה...
לא בניסיון למוות או לדמם...לא עמוק...לא במקום "פגיע"...
אלה כעונש.
יש 3 סוגים עיקריים של פגיעה עצמית, צומי, נטיות אובדניות וענישה עצמית.
הרעיון לא יצא לי מהראש, המחשבה על זה רדפה אותי, עשיתי משהו שלא ההיתי צריך לעשות
משהו שהשאיר אותי מבוייש בעצמי, משהו שישאר איתי הרבה זמן.
noting good happens after 2a.m.
ההיתי חייב להוציא את זה מהמערכת, פעם ראשונה^^
זה מטומטם, חסר טעם, מיותר ועוד...אני יודע...אבל למשהו, איכשהו, זה עזר קצת, הוריד את המשקל.
הראש שלי...מקום מסובך, קשה לי לדמיין איך זה יהייה להיות אדם אחר.
רובם נראים כ"כ...רייקים.
הראש שלי מרגיש כבד, כ"כ הרבה מחשבות, כ"כ הרבה זכרונות...ושום דבר לא יוצא...
אני לא אדם שנפתח...למרות שמצד שני אם אני אספר על כל דבר שאני חושב יכלאו
אותי במוסד...
הזיכרון שלי מוזר...אני יכול לשכוח למה עליתי למטבח, נוסחה, על מה רבתי עם אמא שלי ומתי, שקראו לי לפני רגע,
אני לא זוכר את רוב הילדות שלי...אבל הרבה מאוד דברים אני לא יכול לשכוח.
המוח זוכר הכל, כל דבר שטעמתם,הרחתם, ראיתם, שמעתם או הרגשתם...הכל בזיכרון...בין אם אתם מודעים לכך
או לא.
שמעתי לא מזמן שהאינטרנט מכיל כרגע יותר מידע ממוח ממוצא...ולדעתי זה בולשיט, אם לקחת בחשבון שכל קובץ קיים לפחות 10 פעם
וכרגע אין מדידה לכמה זיכרון לוקח רייח או תמונה שהעין "מצלמת" קשה מעוד למדוד דבר כזה וככה או ככה לדעתי המוח עוקף בהרבה.
anyway
מה שנותן לאנשים את האפשרות ללכת עם ראש קל, מחשבות מסודרות, זאת הפריקה, הפריקה שאני לא מסוגל לעשות,
אין לי על מי לסמוך בשביל לספר משהו, אפילו משפחה...
זה כואב, אבל אני פשוט לא יכול לפרוק הכל.
המחשבות שלי כבר לא מסודרות, אני לא יכול לשמור על קו חשיבה אחד למשך יותר מדקה...
זיכרונות שקופצים באופן רנדומלי במיוחד זיכרונות שלא ההיתי רוצה לזכור.
ויותר מזה, במשך השנתיים האחרונות, ההיתי חייב להיות ילד טוב, יצרתי לעצמי תדמית כזאת, התרחקתי מצרות,
אבל הן תמיד היו קרובות, קרובות מידיי.
ובקרוב, כל זה יגמר.
אני קרוב להתפרצות, כל העצבים על כל אלו שעשו לי רע ולא יכלתי להגיב.
כל זה עדיין מציף אותי כל ליילה...אני שומר טינה, לא מתוך בחירה, זה מייסר לשמור את כל הכעס הזה
אבל עדיין לא מצאתי דרך להיפתר ממנו.
בכל מקרה בעוד כחודשיים, הכל יגמר...ואני מרחם על האדם שאני אתפרץ עליו...זה לא יהיה נעים.
מזמן לא חפרתי ככה.
זה לא שינה הרבה....
אני במצב שבו פשוט בא לי להיכנע...בא לי למות....בסופו של דבר אין טעם לחיות ובטח שלא בעולם הזה,
זה משהו שידעתי הרבה זמן...אבל אני לא אכנע...לא מתוך רצון או יצר השרדות....מתוך עקרון.
אני לא יודע איפה אני,מה אני רוצה או איך להגיע ולאן...
מה שכן...אני יודע שכל פעם אחרי מצב כזה אני מבין את התשובות לשאלות האלו.
אני רק מקווה שלא יקח הרבה זמן למצב הזה להיגמר.
הגיע הזמן לדף חדש.
השאלה שלי הפעם-
עשיתם משהו שחשבתם שלא תעשו אף פעם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
