שבע חמישים ותשע. להרים את הראש מהכרית זאת משימה לא פשוטה בשלב הזה. ובכל זאת, היד משוטטת על הרצפה במסע חיפוש זריז אחר הדבר הטכנולוגי הזה שמצפצף שם במרץ. צריך להתקשר לעבודה ולהסביר להם בנימוס שהיום אני לא טסה לשום מקום. הילד שלצידי התעורר - ומנסה לדבר איתי. הייתי רוצה להאמין שאחרי שלושים ימי הכרות כבר אפשר להפנים את חוק הבוקר הדגול: אין משיחין בלי קפאין. בסיסי למדי, לא? אחרי שיחת טלפון קצרה שמוודא שבמזג אוויר כזה אני בטוחה מתחת לפוך - אני מתהפכת אליו לחיוך עקום וחיבוק לא רצוני. בסופו של דבר - אני אמצא את הדרך שלי לקפה.
-
שחור. כפית גדושה. את הקומקום הזה קניתי לפני שמונה שנים. מטונף וכחול ככל שיהיה, הוא משרת אותי נאמנה. לא חושבת שיש טעם להתחיל להשקיע בקומקומים חדשים אני חושבת לעצמי. סוכר אחד. ואולי עוד טבילה קטנה עם כפית רטובה בצנצנת הסוכר, רק כדי לוודא שיהיה לו מתוק. נס. סוכרזית וחלב. הרבה חלב. שירד מהר. מגישה לנו למיטה. מודה - מעולם לא ניסיתי את זה, אבל אני חייבת להיפרד ממנו היום. אחר כך כבר לא יהיה לי זמן וזה סתם יתמסמס. לפניכן עוד תהיתי אם אפשר יהיה לשרוד את זה, אם ניסע לירושלים במזג האוויר הזה - אולי אפילו יהיה לנו כיף. אבל על מי אני עובדת. כל הגוף מתמתח מהידיעה שעכשיו אני צריכה להגיד מילים לא נעימות. אז אמרתי. ובאמת היה לא נעים.
-
שתיים ועשרה בצהריים. עכשיו אני תקועה עם שישה עציצים שהוא הביא לי. כשאמרתי פרחים, לא התכוונתי לזה. "אמנון לא צומח בלי תמר", הוא אמר לי לפני שהוא הלך: "בייבי, תמר היא אחות שאנסו" אני מנסה להסביר לו שאולי בחירת המיתוסים שלו היא לא הכי מוצלחת. "את יודעת למה אני מתכוון." הוא משתתק. ובאמת שהוא בחור מוצלח וטוב לב. הרבה זמן איחלתי לעצמי כזה בחור כארז. "אולי אני צריך להיות מניאק" הוא מכריז בקול מסקנות סיכום. אני שונאת את זה כשהם מגיעים למסקנה הזאת. זה גורם לי להרגיש יותר אשמה בשיחות סלון חברתיות, כשקהל נשים קובע באופן רשמי שלא נשארו יותר גברים נורמליים בתל אביב. אני מתעצבנת עליו ומנסה לגדוע מהר את המחשבה המטופשת הזאת לפני שהיא תדרוש אוטונומיה, אבל "זה לא אתה זה אני" - באמת שכבר נשמע קצת מעליב.
-
סיגריה, מישהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
JojoGohome