"די אני לא יכולה יותר" מלמלה אמה בזמן שהכניסה כמה בגדים לתיק בית הספר שלה.
כבר שבוע שהיא מסתובבת כמו זומבי במסדרונות כשמחשבותיה עסוקות בדבר אחד: ההורים שלה.
איפה הם? הם בחיים? אולי הגנרל עשה להם משהו? השאלות תרדו את מנוחתה עד כדי כך שלא שמה לב לאן היא הולכת.
כבר פעמיים נתקלה בקירות לקול לעגם של בני כיתתה, אך לה לא היה אכפת, היא המשיכה להסתובב כסהרורית כשראשה עמוס במחשבות...
עד שגיבשה תוכנית - היא תברח מבית היתומים ותנסה למצוא את הוריה.
איפה שלא יהיו, אם בכלל.
היא לא ידעה לאן תלך, איך תברח ומתי, היא רק ידעה שהיא תמצא אותם בסופו של דבר. גם אם הדבר ייקח לה את כל חייה.
***
"מה אני עושה עכשיו?" שאלה את עצמה אמה לאחר שנחתה בבטחה מחוץ לשער בית היתומים.
אמש מימשה את תוכנתה שכללה בריחה נועזת ממש כמו בסרטים. אך עכשיו גילתה שלא חשבה על זה עד הסוף... היא הייתה תקועה.
"יופי," נזפה בעצמה בשקט "אז ברחתי מבית היתומים. אבל איך אני מתקדמת עכשיו? מה ציפיתי? שאני יברח ופתאום תופיע לידי מפה עם הדרך לגנרל?"
"אולי כן." שמעה לפתע קול עמוק מאחוריה. היא קפצה בבהלה והסתובבה.
מאחוריה, על מכונית חונה, נשען נער בערך בגילה.
היו לו עניים ירוקות מדהימות, שיער חום כהה מעוצב בצורת קוצים והוא לבש חולצת טריקו ירוקה ומכנסי חאקי שהיו גדולים עליו בכמה מידות.
"אמרתי את זה בקול?" שאלה אמה בחשש בעוד היא עומדת אותו במבטה.
"כן" הוא ענה בפשטות וצחק קלות.
"מי אתה?, מה אתה עושה פה? איך אתה יודע על הגנרל?" השאלות פרצו מגרונה לפני שהספיקה לעצור אותן, "ואיך הגעת לפה כל כך מהר?"
"הי, תירגעי!" אמר ושוב צחק, "בואי נתחיל מההתחלה: אני סטיב, אני פה כדי לעזור לך למצוא את הורייך."
"איך אתה יודע עליהם?" שאלה ונעצה בו מבט נוקב.
"אני סוג של.... אממ... ריגלתי אחרייך..."
"ריגלת אחריי?! למה?"
"סיבות אישיות" אמר בקלילות.
"אוקיי, ואיך אתה מכיר את הגנרל?" היא חקרה.
הוא היסס קלות ולאחר כמה רגעים אמר: "גם ההורים שלי ואני מהכת. הגנרל תפס אותנו אבל רק אני הצלחתי לברוח. הם היו פצועים ולא יכלו לבוא איתי..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת שכזאת...