ג'ף הלך, נשארתי לבדי בחדר. נשכבתי על המיטה והקשבתי לקולות: ציפור מצייצת, טרטור של שואב אבק, קול מכונית נוסעת....
'איזה כיף להיות במקום שבוא אני בטוחה', חשבתי... קול קטע את מחשבותיי:"נטלי, בואי האוכל מוכן!" ראש הציץ מעבר למשקוף הדלת. קמתי מהמיטה וירדתי עם ג'ף למטה.בדרך, הוא הראה לי כמה חדרים מעוצבים בטוב טעם: את החדרים של העובדים, את החדר שלו, את חדר המשחקים ועוד כל מיני חדרים... הגענו לחדר האוכל, הוא היה חדר גדול שקירותיו צבועים בלבן שמנת. היה בו שולחן חום גדול ומסביבו כיסאות תואמים. על השולחן עמדו קערות וצלחות עם המאכלים שאני הכי אוהבת!:פסטות, שניצלים, סלטים ועוד מלא דברים טעימים...
"ובסוף" קרצה לי הטבחית החייכנית "יש קינוח..!"
האוכל היה נפלא, בדיוק כמו שאני אוהבת!
אבל אני ידעתי, ידעתי שכל זה טוב מידיי בשביל ילדה כמוני...
בערך שבועיים אחרי שהגעתי לגור בבית הגדול זה קרה.. הייתי בחדר שלי ונמנמתי, פתאום שמעתי יריות וצעקות מלמטה.קפצתי מהמיטה ורצתי במורד המדרגות. הסתתרתי בכוך קטן מתחת למדרגות, מבעד לחריץ קטן יכולתי לראות מה קורה אך לא ראו אותי... ראיתי את ג'ף עם אקדח ביד, מנסה לפגוע באנשים לבושים חליפות שחורות ללא הצלחה.
עובדי הבית התרוצצו מסביב ללא יכולת לעשות משהו מועיל, כמה מהם הרימו את ידיהם בהכנעה.
"מאסטר, אני לא מוצא אותה..." אמר אחד האנשים הלבושים שחור. "תמצא אותה!, בכל מחיר!, אנחנו חייבים אותה!" צעק אליו המגודל שבחבורה, שעמד בדיוק מול ג'ף, הוא פנה אל ג'ף ואמר:" איפה היא??? איפה הילדה? תגיד לי ותישאר בחיים!" "אמרתי לך-' היא עזבה. היא יצאה בבוקר, בזריחה...'"
"טוב בסדר, עכשיו ניצלת אבל אני שם עלייך עין..!"
"זהו, הם הלכו." אמר לי ג'ף לאחר שצפה בהם במשך כרבע שעה כשעזבו... "מה הם רצו?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "אותך ואת השרשרת." ענה לי ג'ף בנועם. "חשבתי שפה את מוגנת, שהם לא יגיעו לכאן, אבל כנראה שטעיתי..." "לא נורא" הרגעתי אותו "כל אחד טועה לפעמים..." "אבל עכשיו, את צריכה ללכת, לברוח שוב, אני מצטער, אבל אם הם יחזרו לכאן שוב, את לא תהיי בטוחה.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת שכזאת...