חיכיתי קצת, שרר שקט, לא נשמע אף קול.
הזזתי מעליי את הבגדים ופתחתי את דלת הארון.
יצאתי החוצה, מתמתחת מהישיבה הארוכה המקווצת.
הבטתי סביב, החדר היה מבולגן,בגדים מגירות ואביזרים אחרים היו פזורים לכל עבר.
יצאתי מהחדר וירדתי למטה.
ג'ף ישב שם, על כיסא צמוד לקיר, קשור.
שיחררתי אותו. "תודה" הוא לחש בקול רפה. "אני צריכה לעזוב." אמרתי
ועליתי לחדרי בשתיקה. ג'ף לא אמר דבר, הוא רק הלך מאחורי.
הרמתי תרמיל שהיה מונח על הרצפה, הכנסתי לתוכו כמה בגדים ודברים אחרים שחשבתי שאני צריכה.
"שלום חדר" לחשתי הסתובבתי וסגרתי מאחוריי את הדלת.
ירדנו שוב למטה, כל עובדי הבית עמדו מסביב למדרגות, בעיניים לחות.
הטבחית התקרבה אליי והושיטה לי בקבוק גדול של מים וקופסא עם אוכל.
כמה עובדים עצרו אותי ונתנו לי צמיד כסף עדין עם שמי חרוט עליו. "זה בשבילך" הם אמרו "כדי שלא תשכחי אותנו..." "אני לא אשכח." עניתי וענדתי את הצמיד.
יצאנו מהבית ונכנסנו למכונית הישנה.
כל הדרך שתקתי, מנסה להיפרד מהנוף המוכר כל כך...
כשהגענו לגבעה, ג'ף ירד מן המכונית, פתח לי את הדלת ונתן לי אקדח קטן "תצטרכי את זה כדי להגן על עצמך..." אמר והושיט לי את האקדח "אני לא בטוח כמה השרשרת יכולה לעשות..."
לקחתי את האקדח בידיים וחשבתי לעצמיי 'אני לא הולכת להישתמש בזה, אני לא רוצה לפגוע באף אחד...'
"לאן אני יכולה ללכת?" שאלתי בחשש,נזכרת במילים שג'ף אמר לי פעם:' אני מכיר מישהו שיכול לספק לך מקום מסתור...'. ג'ף קטע את זכרוני, הוא הגיש לי מפה מקופלת "במפה מצוייר השביל שבוא את צריכה ללכת, תצטרכי ללכת בדרכים נידחות, כמו בחורשה" אמר בעודו מצביע על החורשה, שהתחילה מטרים ספורים לפנינו.
"שימי לב לצבעי הפרחים, פרחים כחולים יובילו אותך למקורות מים, פרחים כתומים- אומרים שטעית בדרך ופרחים ירוקים אומרים שאת בדרך הנכונה.
"תודה " מלמלתי "להיתראות..."
"להיתראות" אמר ג'ף, "עכשיו לכי, מהר, לפני שמישהו יראה שאנחנו כאן יותר מידי זמן..."
הבטתי סביב ופתחתי בריצה לעבר החורשה, אל העתיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת שכזאת...