גבירותי ורבותי, קבלו במחיאות כפיים סוערות את ההקדמה של הסיפור החדש שאני עובדת עליו...
תהנו! =)
קייט ישבה על מיטתה
ובכתה.
נהרות של דמעות נשפכו מעניה הכחולות כים.
היא בכתה על כל הדברים הרעים
שעשתה ועל כל אלה שעוד לא הספיקה לעשות.
על האהבה שלא הייתה לה ועל המשפחה הגרועה.
היא בכתה כי ידעה שסופה קרב,
היא ידעה שהגנרל מחפשה וימצא את מבוקשו בקרוב.
וברגע שימצא- הכל יגמר...
אבל זה לא הזמן לבכי
ולרחמים, חשבה. אני חייבת לברוח מכאן. אולי כך אהיה מוגנת...
אבל עמוק בליבה, היא ידעה שלא משנה כמה תרוץ וכמה תברח, בסוף הוא ימצא אותה.
גם אם
זה ייקח 10 או 20 שנה הוא ימצא.
כמו שמצא את סטיב ואת ג'יין, כמו שמצא את מולי ואת
טובי הקטן,
שנעלמו ברגע שנתפסו, ולא נראו עוד לעולם.
והיא ידעה, ידעה שהיא הבאה בתור...
זה קצר. אני יודעת. אבל זה רק הקדמה... הפרקים הבאים ברשימות =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת שכזאת...