אוקיי, הפרק הזה מחולק ל2: הקדמה והפרק עצמו. אני מעלה אותם ביחד...
-הקדמה-
קייט ישבה על מיטתה ובכתה. נהרות של דמעות נשפכו מעניה
הכחולות כים.
היא בכתה על כל הדברים הרעים שעשתה ועל כל אלה שעוד לא
הספיקה לעשות.
על האהבה שלא הייתה לה ועל המשפחה הגרועה.
היא בכתה כי ידעה שסופה קרב,
היא ידעה שהגנרל מחפשה וימצא את מבוקשו בקרוב.
וברגע שימצא- הכל יגמר...
'אבל זה לא הזמן לבכי ולרחמים,' חשבה. 'אני חייבת לברוח
מכאן. אולי כך אהיה מוגנת...'
אבל עמוק בליבה, היא ידעה שלא משנה כמה מהר תרוץ וכמה
רחוק תברח, בסוף הוא ימצא אותה. גם אם זה ייקח 10 או 20 שנה, הוא ימצא. כמו שמצא
את אדמונד ואת ג'יין, כמו שמצא את מולי ואת טובי הקטן, שנעלמו ברגע שנתפסו, ולא
נראו עוד לעולם.
והיא ידעה, ידעה שהיא הבאה בתור...
-פרק 1-
23 שנים לאחר מכן, בית היתומים רובינזון, ברינזידי,
דרום איטליה.
אמה שכבה במיטתה וחשבה על הוריה.
היא חשבה עליהם הרבה למרות שלא הכירה אותם כמעט. הם
נטשו אותה בבית היתומים כשהייתה כבת 6, הבטיחו שיחזרו אך לא חזרו מעולם.
עד לא מזמן עוד האמינה שיחזרו, אך כשעברו השנים ולא היה
שום סימן מהם, ולו הקלוש ביותר- התייאשה. אבל עמוק בליבה עוד הייתה תקווה שיחזרו.
אמנם קלושה אך בכל זאת תקווה...
אילו רק ידעו כמה סבלה בגללם; הילדים בבית היתומים,
שידעו שהוריהם לא יחזרו יותר, לעגו לה על טיפשותה וכינו אותה בכינויי גנאי
מעליבים. "סתומה, מטומטמת, טיפשה!" קראו לה וצחקו.
בגלל זה גם לא היו לה חברות. היא הייתה מהלכת לבדה
במסדרונות כשידיה אוחזות בחוזקה את תיק בית הספר שלה ואוזניה כאילו אטומות ללעג.
גם עכשיו, שהתבגרה והפסיקה להאמין, נותרה דמותה בפי
הילדים כשהייתה...
***
"השכמה!, השכמה! קומו ילדים!!" הדהדה צעקה
במסדרונות בית היתומים.
אמה קמה ושפשפה את עיניה, מוכנה לעוד יום של לעג
והשפלות.
אך היא לא ידעה שהיום הזה יהיה שונה...
לאחר שני שיעורי מתמטיקה ושיעור אנגלית משעממים, נקראה אמה לחדר המנהלת. "מה
עשיתי עכשיו?!"מלמלה בזעם וקמה לצאת מהכיתה כש-32 זוגות עינים עוקבות אחריה
בדרכה.
"שלום לך אמה," קראה מיסיס בראון בקול לבבי
שלא התאים לאישיותה המוקפדת והחמורה, "רציתי להראות לך משהו חשוב" אמרה
והוציאה מאחת המגירות הרבות שבשולחנה חבילה קטנה עטופה בנייר חום. היה זה נדיר
שיתומים קיבלו חבילות כאלה.
אמה הושיטה את ידה ופתחה בהיסוס את החבילה. בתוכה היה
מכתב שכותרתו היא 'לכבוד אמה' וקופסא עם כיתוב דומה. היא פתחה את המכתב וקראה את
תוכנו בשקיקה:
"אמה היקרה,
כשתיקראי את זה כבר תהיי כמעט בת 13. ובטח כבר לא תזכרי
אותנו.
אבל אנחנו רק רוצים שתדעי- שהיינו חייבים.
לא יכולנו להשאיר אותך איתנו.
לא יכולנו לשאת את המחשבה שתיפגעי.
אני כותבת לך, בשמי ובשם אבא, ואני רוצה שתדעי שאנחנו
אוהבים אותך.
ושבחיים לא היינו משאירים אותך בבית היתומים אם זה לא
היה עניין של חיים ומוות.
אני לא יכולה לספר לך הכל, זה מסוכן מדי.
אבל רק שתדעי- שיש מי ששומר עלייך. את לא לבד. ואנחנו
נהיה בסדר.
כבר מתגעגעים,
הורייך האוהבים,
קייט וג'ון."
מאוחר יותר, כשפתחה את הקופסא הקטנה שצורפה למכתב, מצאה
שם תליון קטן, עגול וכחול שלא עלה על גודל ציפורן האגודל שלה, ובמרכזו מצויר כוכב
זהוב וגדול. על התליון היה מונח פתק שעליו
כתובה מילה אחת: שפרלד.
"שפרלד? מה זה אומר?" שאלה אמה את עצמה וענדה
את התליון, שנדמה שהתחמם מעט בעקבות המגע עם עורה...
אז... כמה תגובות (או עד שימאס לי מזה שאין תגובות ואני יעלה לבד) ואני ממשיכה... =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת שכזאת...