החיים הם לא שחור ולבן - יש גם ג’ינג’י באמצע

פשוט אסור, זה גורם לי לראות את המקום שאני הכי רוצה להיות בו אך כנראה לעולם לא אגיע לשם, תכונות האופי שלי לא ממש בנויות לעתיד כזה.

נכון שזה קצת צבוע מצדי כי ממש 2 פוסטים קודם כתבתי שאני מתחיל לעשות דברים שעושים לי טוב ולא לחפש דברים שאני טוב בהם, אבל אין מה לעשות, זה חזק ממני כנראה.

במקרה אתמול צפיתי בכמה פרקים מהעונות הראשונות (של מד-מן) וזה שלח אותי ישר לתקופה בה התחלתי ללמוד, הייתי רואה פרק ויוצא לתל-אביב ללימודי הקופירייטינג.

תקופה תמימה כזו שבה חשבתי שפרסום זה מקצוע סקסי ונאור, שלימודי הקופירייטינג יהיו הדבר הכי משכיל שאוכל לרכוש ולפתוח משרד פרסום משלי זה דבר מאוד ריאלי והגיוני.

בדיעבד אני לא מצטער על אף רגע כי אם לא המהלך הזה כנראה לא הייתי מגיע למקום בו אני היום, שהוא די מספק אבל אולי לא מספק מספיק.

הידיעה הזו שאתה כל כך רוצה להיות משהו אבל אתה לא יכול זו הידיעה הכי מתסכלת בעולם, לא משנה כמה תתן מעצמך וכמה יגידו לך שאתה מוכשר זה אף פעם לא יהיה "זה".

אני נזכר באיזה משהו קטן שכתבתי בפעם האחרונה שהרגשתי ככה:

אני מקנא, אני מקנא באנשים שיודעים לצייר כי גם אני רוצה לדעת לצייר.

אני מקנא באנשים שיודעים לכתוב שירים כי גם אני רוצה לדעת לכתוב שירים ועוד יותר מקנא בכאלה שיודעים לשיר.

אני מקנא בכאלה שיודעים לחשוב דיגיטל כי גם אני הייתי רוצה לדעת לחשוב דיגיטל.

אני מקנא באמנים ובספורטאים ובכלל באנשים שיודעים מה הכישרון שלהם כי לי אין מושג מה הכישרון שלי.

זה היה פרץ של באסה אחרי חודשיים בערך שעברתי למרכז והאנשים שהיו סביבי לא בדיוק עזרו לי להתמודד עם המצב (ואני שנייה לא מדבר פה על חברים או משפחה!!).

חזרתי למצב של נוגע לא נוגע, וזה כל כך קשה ומתיש ואין לי זין לזה יותר, צריך להתקדם, לעוף, לחשוב קדימה ובעיקר לחייך...

מה הכישרון שלכם?