החיים הם לא שחור ולבן - יש גם ג’ינג’י באמצע

או יותר נכון "שששש הבירה של סוף היום נפתחת".

ימי חולי עוברים עליי לאחרונה, התקופות מעבר האלה מביאות איתן תחושה מציקה הכוללת כאבי גרון ואף נוזל (מה איכס? כאילו שלכם האף לא נוזל מדי פעם).

אז היום יצאנו להתנדב ב"גג לחיות" , אחרי הרבה עשבים שנעקרו וקירות שנצבעו חזרה אליי התחושה הטובה והמעייפת של עבודה גופנית רבה, אפילו קצת התגעגעתי לימים בהם עבדתי בשיפוצים.

עכשיו קצת בבית, רק אני והטובורג שלי - אין כמו בירה קרה בסופו של יום, הבעיה היחידה היא שנראה שמתחיל לעלות לי החום, כי די אפשר לטגן לי ביצה על הראש.. הו וול נראה מה יהיה מחר בבוקר :)

יש מן שגרה באוויר, שגרה כזאת שאני לא בטוח אם היא טובה או לא, אבל בינתיים די נחמד לי.

יאללה נתראה בפוסט הבא...

 ועד אז - תסססס

רן

פשוט אסור, זה גורם לי לראות את המקום שאני הכי רוצה להיות בו אך כנראה לעולם לא אגיע לשם, תכונות האופי שלי לא ממש בנויות לעתיד כזה.

נכון שזה קצת צבוע מצדי כי ממש 2 פוסטים קודם כתבתי שאני מתחיל לעשות דברים שעושים לי טוב ולא לחפש דברים שאני טוב בהם, אבל אין מה לעשות, זה חזק ממני כנראה.

במקרה אתמול צפיתי בכמה פרקים מהעונות הראשונות (של מד-מן) וזה שלח אותי ישר לתקופה בה התחלתי ללמוד, הייתי רואה פרק ויוצא לתל-אביב ללימודי הקופירייטינג.

תקופה תמימה כזו שבה חשבתי שפרסום זה מקצוע סקסי ונאור, שלימודי הקופירייטינג יהיו הדבר הכי משכיל שאוכל לרכוש ולפתוח משרד פרסום משלי זה דבר מאוד ריאלי והגיוני.

בדיעבד אני לא מצטער על אף רגע כי אם לא המהלך הזה כנראה לא הייתי מגיע למקום בו אני היום, שהוא די מספק אבל אולי לא מספק מספיק.

הידיעה הזו שאתה כל כך רוצה להיות משהו אבל אתה לא יכול זו הידיעה הכי מתסכלת בעולם, לא משנה כמה תתן מעצמך וכמה יגידו לך שאתה מוכשר זה אף פעם לא יהיה "זה".

אני נזכר באיזה משהו קטן שכתבתי בפעם האחרונה שהרגשתי ככה:

אני מקנא, אני מקנא באנשים שיודעים לצייר כי גם אני רוצה לדעת לצייר.

אני מקנא באנשים שיודעים לכתוב שירים כי גם אני רוצה לדעת לכתוב שירים ועוד יותר מקנא בכאלה שיודעים לשיר.

אני מקנא בכאלה שיודעים לחשוב דיגיטל כי גם אני הייתי רוצה לדעת לחשוב דיגיטל.

אני מקנא באמנים ובספורטאים ובכלל באנשים שיודעים מה הכישרון שלהם כי לי אין מושג מה הכישרון שלי.

זה היה פרץ של באסה אחרי חודשיים בערך שעברתי למרכז והאנשים שהיו סביבי לא בדיוק עזרו לי להתמודד עם המצב (ואני שנייה לא מדבר פה על חברים או משפחה!!).

חזרתי למצב של נוגע לא נוגע, וזה כל כך קשה ומתיש ואין לי זין לזה יותר, צריך להתקדם, לעוף, לחשוב קדימה ובעיקר לחייך...

מה הכישרון שלכם?

מעבר קטן בפייסבוק ממש גורם להתעצבן, כל מיני תמונות של שואו-אוף וסטאטוסים מתיימרים שמתחננים בפניי לאמץ את צ'יקו הכלב או להפסיק לאכול בשר ולהפסיק לשתות חלב, או שיש לנו אבא אחד ששומר עלינו מלמעלה (העיקר לכתוב בשישי בערב זה סבבה).

אחלה, יש לכם את הדרך שלכם ואת האמונות שלכם אבל למה לעזאזל אתם מזיינים על זה ת'שכל?

וכל התמונות שלכם עם החיוכים המעידים על שמחה רגעית של "בואו נצלם כדי שנוכל להעלות לפייסבוק", זה מה שעושה לכם טוב? סורי כי אותי זה מעצבן.

זה כל כך שקוף וכל כך ניגר מכם שאתם לא עושים את זה כי אתם רוצים - אתם עושים את זה כי אתם מחוייבים, לעצמכם, לביטחון שלכם, לזה שיעשו לכם לייק ויכתוב לכם "מהממתתתתתת" ו "הורס אחדדד" כי אם לא אז תצטרכו לשים עוד איפור או לחשוף קצת יותר את החזה או להצטלם עם מכנס קצר יותר...

אני לא אשקר שהייתי במקום ההוא, פעם, אבל עברתי את זה - מציע לכם גם.

כל מעשה שנעשה הוא נטו בשביל עצמי - או כי זו דרכי להבעה או כי זו דרכי בדרך להגשמה עצמית.

לא ממורמר, אפילו די מאושר, הכל טוב :)