לכניסה לבלוג התחרות לחצו כאן.
מספר מילים בקטע: 644.
המשימה: לכתוב קטע שקשור לחלומות.
"עלי כותרת רקובים"
בית הקברות הישן לא נראה מאיים יותר בלילה. אין קולות מוזרים או קרקורי עורבים. אין דלת חורקת בבקתה רדופה מרוחקת.
רק אני. אני והירח המלא, שמאיר את המקום ומבליט את הלובן של המצבות. נראה שהדשא נקצץ לפני כמה שעות, מכיוון שריחו ממלא את אפי ומטשטש את ריח המוות. אני יכול לשמוע את רחש הגלים המתנפצים על הסלעים של הצוק במרחק. רוח עורפית קרירה שמגיעה מכיוון הים מצמררת אותי.
אני מנסה להתרכז בשורות וטורי המצבות. אני זוכר היטב את מיקומה של המצבה שלה. "הטור השישי מימין, מצבה עשרים וחמש..." אני ממלמל לעצמי. "הטור השישי מימין..."
אני לא צריך להתקרב מספיק בכדי להבחין בנוכחותה. כבר במרחק של שש מצבות לבי מתחיל לפעום במהירות, כמו משוגע. אני עומד בשולי חלקת האדמה הקטנה ומביט בעלי הכותרת האדומים שנחים על הקבר. הם רקובים מעט, קצותיהם שחורים ועקומים. אוטומטית אני מושיט את ידי בכדי להניח זר פרחים חדש, ומגלה שהיא ריקה. לא הבאתי איתי פרחים היום. זה מרגיש לי לא הגיוני, אני תמיד מביא פרחים.
ואז זה קורה, כשאני במרחק נגיעה מעלי הכותרת הרקובים אני מבחין בהצטברות ערפל סביב זרועי. אני לא נרתע, משום מה. מתחילה להיווצר צורה שמקיפה את מפרק ידי. זו כף יד. נוצרת כף יד שאוחזת בי מבעד לאדמת הקבר. אני מושך את זרועי, והיד נמשכת איתי אל מחוץ לקבר, גוררת איתה גוף אנושי. הדמות שמופיעה מטושטשת. היא עשויה כולה מערפל שנוטף מקצה קודקודה ועד לכפות רגליה, ואז מתפזר ונעלם. ובידה היא מחזיקה זר פרחים, את זה שאני הייתי אמור להביא לה.
"סוזן..." אני לוחש.
היא מהנהנת ומחייכת בחיבה. אני ניגש לחבק אותה, אך זרועותיי חולפות דרכה. אז אני מביט בעיניה במקום, עיניים שאיכשהו הצליחו לשמור על אנושיותן. ואז היא מתחילה להתפוגג, להיעלם. אני מנסה לתפוס אותה, אך זה אפשרי כמעט כמו לתפוס אוויר. משב רוח קליל מפזר את שאריות הערפל שנשארו ממנה.
ואז אני מוצא את עצמי מחוץ לבית הקברות, בקצה הצוק. אני לא זוכר איך הגעתי לשם. אני בוהה בגלים שמתחתיי, ובקצף הלבן שהם יוצרים בכל פעם שהם מתנגשים בסלעים שבתחתית הצוק. כמה סלעים מזדקרים מבעד למים. הם נראים כמו סנפירי כרישים ענקיים. אני שומע את קולה של סוזן לוחש באוזני, "הצטרף אלי".
אני קופץ.
תחושת הנפילה גורמת לי להתעורר. אני נאחז במזרן המיטה עד שאני מבין שאני לא באמת נופל. אני מתיישב ומנסה להסדיר את נשימתי וקצב פעימות ליבי. החדר מואר לגמרי, אז אני מסיק שכבר שעת צהריים מוקדמת. אני יוצא מהמיטה ומתארגן. הגוף שלי מבצע פעולות אוטומטית, מבלי לחשוב עליהן. אני אפילו לא שם לב כשאני נועל את נעליי ויוצא החוצה אל הרחוב. אני ממשיך למלמל את צמד המילים שסוזן, הרוח של סוזן ליתר דיוק, לחשה באוזני.
אני יודע שאני אמור להיות בעבודה. אני יודע שאני מאחר. אני מאתר מונית ומתקרב אליה. אוטומטית השם של מקום העבודה שלי עולה במוחי, אך אני לא אומר אותו. משהו מונע ממני.
"בית הקברות," אני אומר. "קח אותי אל בית הקברות."
אני מביט מבעד לחלון הזכוכית המלוכלך ונזכר בסוזן. בריח השמפו שלה, בדרך שבה היא מיישרת את העניבה שלי בכל בוקר. ואז אני נזכר בלילות הבודדים בלעדיה, לאחר המוות. עדיין לא הסרתי את טבעת הנישואין, אפילו שחלפו כבר כמה חודשים. אני מסרב להתנתק ממנה. לא מוכן להודות שהיא איננה.
המונית עוצרת בגבול היער המקיף את בית הקברות. אני משלם לנהג ומוצא את עצמי הולך בשביל הקטן אל בית הקברות, שביל שביקרתי בו הרבה לאחרונה. הרבה מדי. אני מגיע לקבר שלה במהירות. עלי הכותרת הרקובים מהחלום עדיין שם. אני רוכן לגעת בהם, נאחז בתקווה שאולי היא תופיע שוב. אבל היא לא.
שחף קורא ממעל בעוד אני רכון מעל קבר בבית קברות מטופח להפליא. "הצטרף אלי," קולו מהדהד. ענפי העצים ביער הסמוך מרשרשים בגלל הרוח. "הצטרף אלינו," גם הם לוחשים.
ושוב אני מוצא את עצמי בקצה הצוק. הפעם אני זוכר שרצתי לשם כמו מטורף, עם דמעות בעיניי. אני מביט בסלעים מתחתיי. מוות בטוח. אני מתקרב לקצה הצוק.
ואז היא מופיעה. אני בטוח שאני הוזה. זה לא אפשרי. אבל היא שם. מולי, מרחפת באוויר מעבר לקצה הצוק. היא מביטה בי ומחייכת.
וזה מה שנותן לי את הכוח להסתובב ולרוץ משם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילי הכותבת.
