אלוהים אדירים, הקיום של האתר הזה על כל המתותיו והחיואתיו המרובות הוא מחריד ומעורר השראה בו זמנית. אני יודעת שכדאי לי לכתוב את זה בוורד כי הדף עלול לקרוס בכל רגע, אבל אומייגד נוסטלגיה!

אז היו דברים שקרו, ודברים שלא קרו. מאז הפוסט האחרון התגייסתי, היה לי שירות לא-טראומתי-מהממוצע במהלכו פגשתי את בן הזוג שלי, איתו אני גרה כיום (מאז תחילת התואר הראשון). התחלתי תואר, הפסקתי אותו בשנה ב', התחלתי תואר חדש וקשה יותר, נכשלתי בשלושה קורסים בסמסטר קורונה, ובהווה אני תולשת שערות מול מיילים מתחמקים של מזכירות המחלקה בניסיון להבין איזה קורסים אני יכולה לקחת בסמסטר הקרוב. אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי. עדיין קשה לי לדבר אנשים, למרות שקצת קשה לי לאמוד אם מידת הקושי השתנה בנסיבות הנוכחיות. אני כן מאמינה שהטיפול הוא מוצלח, ושהשתנתי בכל מיני דרכים, גם שינויים שייחלתי אליהם שנים ארוכות וגם שינויים שלא עלה בדעתי לייחל להם. אני יודעת שיש הרבה אנשים שלא מרגישים שיש טעם בטיפול שלהם, או שהוא רק מהווה עבורם פלסטר לפצע שלא ניתן לרפא. אני לא מרגישה ככה. אני חושבת שאני די ברת מזל בהיבט הזה.

בתקופת הקורונה הייתה התקדמות במישור הזה, אבל אני מרגישה גם הרבה תסכול ובדידות ופחד וכעס בגלל המצב, וגם כמיהה עזה לקשרים עמוקים. אני מניחה שאלה דברים שהרבה אנשים מרגישים בימים אלה. התחלתי לעשות יוגה, אני מתרגלת מאז שהשתחררתי מהצבא, ואני מרגישה שזה עוזר. גם לצאת להליכות ארוכות, ולשקוע בספרים, ובגילמור גילרס, ושיחות אירעיות עם אנשים קרובים ופחות קרובים (כמובן שאני לא מתקשרת מספיק, בכל המובנים).

וזה נחמד לכתוב משהו, הרבה זמן לא שמעתי את הקול שלי בכתיבה.