לאחרונה חזרתי לבית הספר, מה שאומר שאני שוב נחשפת לביטויי גזענות, שוביניזם ואלימות הנאמרים כלאחר יד. יקח לי זמן להתרגל לזה שוב. בינתיים ההערות האלה מספיקות בשביל להעכיר את היום שלי. ואז אני חוזרת הביתה, ואני מוצאת את הפוסט הזה נמצא בהמלצת העורכים. אני מודעת לכך שהשיקול העיקרי אם לא היחיד בבחירה של פוסטים להמלצת עורכים הוא מידת הסערה והעניין שהם יעוררו, ודברים פוגעניים מעוררים סערה גדולה מאוד. אנשים יכולים לגלגל עיניים, לצעוק או אפילו להסכים, אבל הם שמים לב, וזה מה שחשוב. אני יכולה להבליג, לסנן את זה מהתודעה שלי כמו שאני עושה בדרך כלל עם תכנים מיזוגניים באינטרנט. אני מסוגלת לעשות את זה בוואינט, בפייסבוק, ב reddit, 9gag, יוטיוב, בסדרות קומיות, ולמעשה מחוץ לכמה אתרים יוצאי דופן בעלי אג'נדה פמיניסטית מוצהרת, אין מקום באינטרנט שלא מחלחל אליו שוביניזם במידה מסוימת. ואני לא מצפה מישראבלוג למחוק פוסטים עם ביטויי שנאה כלפי נשים. אני לא מבקרת את הכותב כרגע, הוא לא מה שחשוב לי, הוא פרובוקטור זול, הוא קיבל את הרייטינג שהוא רצה, אני לא רוצה לדון בו או במה שהוא כתב, אני רוצה לדבר על העובדה שהפוסט הזה נימצא בהמלצת עורכים. למה נותנים במה לדברי שטנה נגד נשים באתר הזה? דה הומניזציה כל כך בוטה נגד כל קבוצה מדוכאת אחרת הייתה גוררת הרבה יותר מחאה, אבל כשמדובר בנשים אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. זה לא משהו חדש עבורי, כבר שמעתי התבטאויות כאלה, אבל יש משהו בלהתקל בזה בעמוד הראשי של ישראבלוג שהיה דוחה במיוחד, וזה גרם לי לעצור ולחשוב.

אני זוכרת שלפני כמה זמן היה פוסט בהמלצת עורכים, שנתן עצות איך להתחיל עם בלוגריות (שהיה הרבה יותר עדין מהנוכחי. לצערי אני לא מוצאת אותו בחיפוש, אם אתם יודעים על מה אני מדברת תקשרו), והיו אליו עשרות תגובות של נשים שהיו פגועות. פגועות שבמקום שבו הן חשבו שהן בטוחות להביע את עצמן ושאנשים יראו אותן בתור בני אדם, אפשר בפוסט אחד לבטל את כל החוויה שלהן, ואנשים שהן חשבו שיש להם עניין אמיתי ברעיונות ובמחשבות שלהן בעצם רק ראו בכל העסק הזה מכשול בדרך ללהשכיב אותן. מבט גברי אחד, והן הופכות שוב לחפץ, לגוש בשר.

לפי הסטטיסטיקות יותר מחמישים אחוז מהכותבים בישראבלוג הן כותבות. ואני לא יכולה להעיד עליהן, אבל אני יכולה להעיד על החוויה שלי. אני מורידה את ההגנות שלי בכתיבה, גם אם אני יודעת שזה לא באמת מרחב בטוח יש משהו משחרר בחופש לכתוב כל מה שאני רוצה, ואני מרשה לעצמי להתבטא בצורה שאני פשוט לא מסוגלת אליה במקומות אחרים. ואני חושבת שהמציאות החברתית של היום מקשה במיוחד על נשים לבטא את עצמן בחופשיות. כמו כל קבוצה מדוכאת, קולן נשמע פחות. וכשפוסטים כאלה מתפרסמים ומקבלים מקום בפינה שאמורה להציג פוסטים שהעורכים מוצאים כראויים לחשיפה רחבה יותר, זה מרגיש כמו סטירה בפרצוף. וזה לא מקרה חד פעמי, זה חלק ממגמה מובהקת של רוב אתרי האינטרנט, גם אלה שמחשיבים את עצמם לנאורים ורציניים, להתעלם מהנשים הפעילות בו ומהחוויה שלהן, גם אם הן מהוות אחוז ניכר מהקהל שלהם, ולקדם תוכן שוביניסטי.

אני יודעת שיש הרבה זלזול בביקורת פמיניסטית בחברה שלנו. שזה נחשב לעניין שולי. וגם כשביקורת כזאת מושמעת, מייד קמים אנשים לבטל אותה, להמעיט בחשיבות שלה עד כמה שאפשר ולהקטין את אלה שבכל זאת בוחרות להזדהות כפמיניסטיות. לכן כל כך הרבה בוחרות ובוחרים למחוק את ההבנות שלהם. גם אם תפיסת העולם שלהן מתאימה להגדרה של פמיניזם מילה במילה הן לא מוכנות להזדהות ככאלה. ובגלל זה חשוב לי לסמן את עצמי כפמיניסטית, כי לקבל על עצמי את ההגדרה הזאת אומר שאני מתחייבת לשינוי.