אני עייפה אז אני אקצר. די התאכזבתי מ"עלייתו של האביר האפל". נראה לי שהסרט העדיף להיות מרגש על פני מעורר מחשבה, וזה בסדר, רק שנולאן לא עובד ככה בדרך כלל, הסרטים שלו הם יותר אינטלגנטיים מאשר ריגשיים, וזה מה שמושך בו, שהוא לא עובד על ריגוש זול אלא מספק תוכן. לא שהסרט לא מספק תוכן, אבל הוא נראה יותר כאילו הוא זורק נושאים כללים ומעניינים ובמקום לומר עליהם משהו או לבחון אותם פשוט משאיר באוויר, לא רלוונטיים לעלילה. לדוגמא ביין. פאקינג ביין. הוא מדבר על מהפיכה חברתית ועל לקחת את החוק בחזרה לידיים, אבל זאת לא באמת האידאולוגיה שלו, אין לו מניע אז אנחנו לא מסוגלים להזדהות איתו או להבין אותו. והטוויסט רק מחמיר את הבעייתיות בנבלים של הסרט. ובהתחלה, עם הדמות של קאטוומן, נראה שהסרט הולך לדבר על הבעייתיות של השיטה, על חברה שתלויה בנדיבותם של העשירים כדי לספק שירותים לתושביה, על הפערים החברתיים שמולידים את הפשע נגדו באטמן נלחם. אבל הסרט מוותר על ההזדמנות לביקורת חברתית בשביל קטרזיס ריגשי בסוף הסרט. הסדר החברתי שב לקדמותו, והשינוי היחיד מגיע מהתרומה הנדיבה לבית היתומים, כלומר אנשים יכולים להמשיך להיות תלויים בחסדי העשירים, וכל אדם שמנסה לערער על הסדר החברתי, שטוען שהמצב הקיים הוא לא צודק-הוא נבל עם אינטרס. כי מועלות נקודות נכונות. שיש ניצול של העשירים את העניים, שהשלטון מונע על ידי יחסי הון ושלטון, אבל הסרט נגמר בפתרון כל כך שמרני ושיטחי, שאני לא מאמינה שהושקעה בו מחשבה. הפוקוס היה בעיקר על המסע הריגשי של באטמן, והסרט מלא בדמויות שמשקפות אותו בדרכים כלשהן (שני סיפורי יתמות-של רובין העתידי ושל מריון קוטיאר, המסכה של ביין היא נגטיב של המסכה של באטמן ובטח עוד דברים שלא חשבתי עליהם), והסיפור על הגיבור שנדמה שנשברה רוחו אך הצליח להתגבר ולהציל את היום הוא די לא מקורי. ולמה מריון קוטיאר לא פשוט הפעילה את הפצצה והשמידה גותאהם מייד כשהיא השתלטה עליה? אין לה אידאולוגיה או משהו להוכיח היא פשוט רוצה לנקום את מותו של אבא שלה, אז למה לא פשוט להרוג את באטמן ולהשמיד את העיר? זה מאוד פשוט. למה לזרוק את כל הרמזים האלה על מחאה חברתית ולחכות חצי שנה?(??)

אבל שוב אני מקטרת יותר מידי, זה היה סרט טוב יחסית ומאוד מהנה, אני פשוט ציפיתי ליותר, בעיקר בגלל שהאביר האפל היה כל כך טוב. ואולי בעצם יש איזושהי נקודה שהסרט ניסה להעביר ואני לא קלטתי. אני אשן על זה.

איבדתי את דרכי בתל אביב שלוש פעמים השבוע. הזכיר לי למה אני לא אוהבת את מרכז העיר, תמיד יש הרגשה של מטרידה של מבוך עירוני אינסופי שאפשר ללכת בו וללכת והוא לעולם לא יסתיים. אני גדלתי בעיר קטנה בדרום עם קו אוטובוס אחד, והייתי יכולה ללכת חמש דקות לכל כיוון ולהגיע למדבר. חזרתי לשם לא מזמן כדי לבקר את סבתא שלי, אחרי כמעט שנה שלא ביקרתי שם, וזה היה די מזעזע.

זה לא בדיוק מקום מוזנח, אלא בעל מראה נטוש. גלילים ענקיים מבטון שנבנו כתחליף למקלטים בזמן עופרת יצוקה עדיין עומדים שם. מה שהכי הדהים אותי הוא שעדיין בונים שם בתים. אנשים שרוצים לקנות אדמה זולה. אומרים שעוד כמה שנים ערך הנלד"ן יעלה, כשיבנו רכבת מפה לתל אביב. בשנים האחרונות קוצץ רוב הסיוע הממשלתי, וזה ניכר בבניינים הציבוריים המוזנחים. ביקרתי במקלט שפעם למדתי בו אנגלית וציור, והוא היה הרוס. מישהו שבר את אחד הקירות, ובקבוקי וודקה וזבל היו פזורים על הרצפה. זה מראה די אירוני, לראות בתים חדשים נבנים על השטחים שפעם שוטטתי בהם לבד בלילות, בתי עמודים מפוארים שעומדים על אדמה אפורה בין מדרכות מתפוררות. אני חושבת מי יהיו האנשים שירצו לגור שם, אם הם יהיו מוכנים לסבול את הנוף המכוער והמדכא וקסאמים מדי פעם בשביל לחיות בבית עם בריכה פרטית. אבל כל עוד הכסף ממשיך לזרום לידיים של מישהו יהיו אנשים שמוכנים לקרוא למצב הזה צמיחה, "הבראה". וככל שאני קוראת יותר על המצב אני יותר מתוסכלת. לי יש נגיעה אישית לנושא, אבל זאת לא העיר היחידה בפריפריה שמתפוררת לאיטה לאחר שנים של קיצוץ בתקציבים ומדיניות אטומה של הממשלה. ולמרות שקמה מחאה ציבורית בעיר אני לא חושבת שתהיה לה השפעה. זאת עיר שענייניה נדחקים לשוליים התחתונים של אתרי החדשות, בתוך המדור הקטן שמוקדש לישוביי הנגב, וראש הוועדה הממונה על העיר אפילו לא גר בה. זאת עיר של מיעוטים, עיר שמנותקת מהמרכז, אז התושבים יכולים להמשיך להתבשל בייאוש שלהם. למחאה אין כוח פוליטי במדינה הזאת, אפילו לא בתל אביב. אז מה אפשר כבר לעשות באופקים?

המצב שלי לא באמת כל כך נורא, אני פשוט כותבת ברגעים של מצוקה. וכמובן שהכל יהיה בסדר. רק רציתי שמישהו ישמע אותי.