"אז לקחתי גיטרה, והשארתי צלילים.."

הלוואי שהייתה לי דרך לשבור איכשהו את השגרה המעצבנת הזאת .. לעזזל חופש , עד לגיוס יש לי את כל הזמן שבעולם לצאת מהעיר הזאת , אבל לא.. נשארת לטחון בעבודה כאילו אין מחר , חוזרת הבייתה סחוטה מעייפות הולכת לישון, ושוב קמה באותה הבעת פנים , עושה  את אותם דברים שגרתיים ולא מעניינים במיוחד הולכת לעבודה ושוב אותו גלגל חוזר על עצמו . די נשבר לי . כואב לי כל הגוף מהחרא עבודה הזאת ! אז הגשתי מכתב פיטורים , נראלי הגיע הזמן להשקיע בשמחת החיים שלי מאשר בכסף , שזה הדבר האחרון שמעניין אותי .  אוף, אני מיואשת , התייאשתי כבר ..

ממש עוד חודשיים אני מתגייסת , עוד ממש מעט אני רכושו הפרטי של צה"ל .. אני מקווה מאוד לעבור תגיוס הזה בשלום, טירונות , וכל זה .. חיים חדשים . אווירה אחרת , חברים חדשים .. כלכך צמאה לצאת קצת מהמעגל השגרתי הזה שנקרא - החיים שלי . בא לי לצאת מהבועה שלי קצת להפתח לעולמות אחרים , לפתוח דף חדש , לנסות לשנות את מה שצריך ולשמור על הקיים .

קשה לי כלכך להתמודד עם המציאות הזאת לבד , מציאות מעיקה של אדישות ברוב הזמן , ואין לי שניה אחת של חיוך אמיתי .. מישהו שבאמת יהיה שם ויבין אותי , הכל כאן כלכך צבוע , רק אינטרסים .. אחח רק אם יכולתי לעבור לאיזה עולם אחר , לפעמים צריך את המילה הטובה והחיבוק הזה של אחרי יום מגעיל ורק זרועות גדולות שיודעות לחבק בלי לשפוט ולהאשים , בלי צורך לדרוש בחזרה , ללא תנאים .. אבל.. אין . אין מי שיהיה שם כשכואב , כשקשה .. רק אני יש לי רק אותי .

והדמעות בלילה, בלי שאף אחד רואה או מרגיש, מכסות את עיני , והלב צועק בשתיקה . אף אחד בעולם הזה לא יבין מה אני עוברת, ומה אני לא עוברת . מסתכלת דרך החלון , וכאב ראש חזק הולם בי , והירח בשמיים , ורוח מדברית עוטפת אותי , חושבת עליו , והתחושה בתוכי מחלחלת  מתוך תסכול , שאתה נמצא כלכך אלפי קילומטרים ממני, ושלא דברנו כבר מלא זמן , חושבת על זה שזה בלתי אפשרי  וכמה חבל שאתה לא כאן איתי .. כמה חבל שאנחנו בקושי שומרים על קשר וכל אחד עם העולם שלו ממשיך בחיים , וכאן נראה לי שזה יסתיים .. לא משנה איפה תיהיה , אתה תמיד תשאר בלב שלי . ואני יודעת שאין עוד אחד כמוך בעולם הזה . הלוואי שכל גבר היה כמוך , העולם היה איכותי יותר .

אבל תמיד אני אמשיך לדמיין את עצמי בתוך מציאות אחרת , בתוך מציאות שבה אני רוצה להיות , לפחות בתוך הדמיון אני יכולה להתקיים בעולם משלי , ושם שלל פרחים ופרפרים והכל צבעוני , והחיוך שוב איתי והשמש מלטפת בחום , והים מביא איתו גלים של אושר , של אהבה , ולצידי עומד גבר שהוא בעצם האהבה שבחיי , עיקר השמחה בעולם הזה , גבר שלא ידרוש ממני דבר שיאהב אותי כמו שאני , ושיקבל אותי איך שאני .. 

עולם כזה מי לא היה רוצה לחיות בו , רק חבל שהכל בדמיון שלי .. והרגע של חזרה למציאות מכה בי , ואותה הבנה שאין פרחים ואין פרפרים, אין צבעים הכל שחור , והשמש שורפת ולא מלטפת, הים סוער ואין גלים, האושר נעלם ויחד איתו האהבה , ואני באותה תמונה לבד ..

כן , זאת המציאות שלי, זאת השגרה שלי , והלוואי ויבוא יום שאני אוכל לשנות את זה . בינתיים זה לא תלוי בי , ומה שכן תלוי אני משנה ומשתדלת לשנות .  בתור התחלה עזבתי את העבודה הזאת . ואת ההמשך כבר הזמן יוביל אותי בדרכו , לא רוצה לתכנן , גם אם זה אומר שאצטרך להמתין טיפה לאושר שלי  .

הוא יבוא אני מקווה , עד אז , אאלץ להסתדר עם מה שיש , הינה שוב אותה אדישות מציפה אותי .. 

אני מאוד מקווה שהצבא יעשה גם את שלו , כי אם הוא לא .. והכל ישאר כפי שהוא עכשיו , כנראה שזה הוא גורלי .

להשאר לבד .