| 2/2013
ואם הייתם גוססים מתחת לים, הייתם מוותרים- או שהייתם שוחים למעלה חזרה?
קצת נהרס לי כל הקטע של ההתחלה בפנימיה. זאת אומרת, חברות דווקא יש קצת, מורים אוהבים אותי אהבת חינם ואני לא עושה שיעורים.
ההפך מכל מה שצפיתי.
אוליי ציפיתי למשהו אחר.. בתאכלס, במקום להשתקם אני רק מתדרדרת בפנימייה הזאת. וזו רק שנה ראשונה.
אמא שלי חולה. ממש חולה. ואני לא מסוגלת לקבל את זה. היא על כדורים כל הזמן, היא ישנה כל הזמן, היא נראית כאילו היא מסוממת או משהו.
לא שראיתי פעם אדם מסומם.
אבא שלי לא הכי אבא שיש. שני ההורים שלי דפוקים. אין מה לעשות, ככה זה. אפילו אחותי(24), אומרת שההורים שלנו דפוקים ואין מה לעשות חוץ מלהתמודד עם זה.
רק חבל שבגללם אני חייבת לסבול חבורה של ילדות קטנות איתי בחדר בפנימיה. שתיים, אם מדייקים. אבל זה מספיק כדי להוציא ממני את העצבים.
הן כמו אחיות קטנות, יש פעמים שפשוט בא לי להרביץ להן- ולפעמים הן הכי חמודות בעולם. אני מרגישה כמו אחות גדולה שלהן. זה מה שרצית, לא? אחיות קטנות?טוב, עכשיו אני לא רוצה.
אני לבד. אין לי אנשים לפנות אליהם. מה לעשות, ככה זה. לא החלטתי שזה יקרה לי. אם כן הייתי מחליטה, בטח היה פתרון. אבל אין.
אתמול הייתה מסיבה של פורים בלילה, והיה דווקא ממש אחלה. התחלנו ב8:30, ולא הפסקתי לרקוד כמו מטורפת עד 2 בערך. ואחרי זה כאב לי כל הגוף. טוב, עדיין. ואז קמנו ב6 וחצי כי צריך לעשות נקיון כללי כי חוזרים הביתה בבוקר. סעמק.
אז יצא שהורדתי מלא קלוריות(שבמילא הייתי צריכה להוריד כי השמנתי 6 קילו בחורף, אז זה דיי אחלה), כמעט לא ישנתי, עוד עשיתי ניקיון ושוב התעצבנתי על הבנות בחדר שלי שהן לא נקיות לגבי החדר הזה והן גרות פה ולמה הן ככה בלה בלה בלה.
הלוואי והכל היה קל יותר, זה מה שאני חושבת כל הזמן.
ויש שם איזה אחד עם שיער ארוך, שהסתכל עליי כל הערב. הוא היה לבד לפעמים, עמד בצד כשהיו שירי מזרחית. היה איזה פעם ששנינו עמדנו לבד באותו זמן, אבל הוא רק הסתכל; הוא לא התקרב. פעם הוא ניסה לדבר איתי("היי, מה קורה?" "בסדר." *לוקחת את הצלחת שלי ופונה ממנו*), וגם באותו יום בפורים.. אני חושבת שאוליי הוא פשוט התייאש. בעצם, לכי תדעי. אני בחורה, אני לא יכולה להיכנס לראש של גברים. הוא בהחלט גבר, י'ב ושיט. אפילו שכן דיברנו בפייסבוק פעם אחת, אבל זה לא ממש מזיז. רק שלא ייעלב.
אני כל כך שקטה בבצפר, אף פעם לא הייתי ככה. זאת אומרת, לגמרי שקטה. לפחות כולם מקשיבים לי כשאנימדברת.
גם הבנתי שהבנות לא מסתכלות עליי. באתי אל חברה שלי, והיא דיברה עם ילדה מהכיתה שלי, והילדה הזאת אמרה שאני ממש יפה היום, וניסיתי להיזכר אם עשיתי משהו מיוחד היום.. לא עשיתי כלום. חברה שלי העירה ש"היא ככה כל יום", והילדה הזו רק אמרה "אה". ורק אחרי הרבה זמן חשבתי על זה, והבנתי שכנראה אף אחד לא מסתכל עליי, כי אוליי אף אחד לא הבחין בזה שאני יפה היום. לדברי הילדה, כל יום.
להתקדם למעלה זה לא כל כך קל.. לא כשאת כל כך שקועה למטה. היו ימים שבכיתי כל הזמן, נשבר לי הזין מהחיים. נשבר לי מלדעת שאני לא יכולה ללכת לשום מקום. נשבר לי מלחיות עם כלום. נשבר לי מלשים אותו ג'ינס כל יום, זה כל כך לא הגייני. נשבר לי שאין לי מה ללבוש לשבת. וגם נשבר לי, כל כך נשבר לי מלהתבגר מהר מידי. אני לא יודעת על מה ילדה בת 13 חושבת, אבל אני בטוחה שהיא לא חושבת על מתי הסבתא היחידה שלה תחזור לאוקראינה והיא תהיה לבד לגמרי, אני בטוחה שהיא לא חושבת כמה היא רוצה את האם הקודמת שלה, ולא איכפת לה שתרביץ ותקלל ותאיים, רק שלא תהיה על כדורים כל הזמן ותיראה חולה. חלק ממני כן 13, כשאני מרגישה לבד, אבל לא בדידות שאין לי חברות- כי מזה באמת לא איכפת לי. תל אביב זאת העיר הכי מגניבה שיש, ואני מאושרת שבאתי משם ובגלל שאני שונה בצורה טובה אני לא מסתדרת. זה לא שאני פרצוף תחת שלא מסתדר, אומרים לי שאני יפה כל הזמן. נמאס לי לנסות להכחיש. נמאס לי לפעול לפי הקנטות מהיסודי. שילכו להזדיין, שרמוטות.
טוב, זה בטח מספיק להיום. עוד מעט פסח, יהיה לי זמן לכתוב הרבה.
יום אחד הכל יסתדר, ככה הבטיחו לי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: