אתמול – יום שלישי 3.4.2012 –
הלכתי כמו כל
יום רגיל לבית חולים – היום עבר לי דווקא די טוב.. עד שנפגשתי עם המטפלת שלי
(הפסיכולוגית שלי) ...
נכנסתי אליה לחדר היא בדיוק דיברה בפלאפון.. שאלתי עם אני
יכולה להיכנס או שאני יחכה לה בחוץ..
היא אמרה לי להיכנס, ישבתי על הכיסא וחיכיתי –
בינתיים שמעתי את השיחה שלה עם איזה מישהו – היא דיברה על האשפוז המלא שעומד
להיפתח, היא ביקשה מאיזה מישהו שעד יום ראשון (הבא) הכל יהיה מסודר ומאורגן אחרי
חיטוי והכל משום שיום למחרת נפתח האשפוז המלא.
כשהיא סיימה את השיחה היא שאלה אותי
עם אני יודעת על מה היא דיברה – וככה בעצם התחילה השיחה שלנו – אמרתי לה שאני יודעת
שהיא מדברת על האשפוז וכל זה .. ואז היא הודיע לי (רשמית) "את נכנסת לאשפוז..
המצב שלך ממש לא טוב ואני רוצה אותך שם !" הסתכלתי עלייה עם עיניים דיי
אדומות, עוד שנייה בכיתי (כן כן, כבר אמרתי שאני רגישה מאוד – ובמיוחד בתקופה הזאת
!)
למרות שידעתי וזה היה לי דיי ברור שאני ייכנס – אבל לשמוע את זה ברשמיות
שאומרים לך שאת נכנסת וזהו זה דיי .. מעצבן, כואב, נאחס...=\
בקיצור כל השיחה היא
דיברה איתי על האשפוז על אם אני מפחדת ועם כן ממה אני מפחדת והיא אמרה לי שהיא
מרגישה שכל הזמן אנחנו מדברות רק על האוכל ובכלל לא מדברות על הרגשות שלי (ואני
בנאדם כזה שלא אוהב לדבר על הרגשות שלו – כי אני מפחדת להיפגע, בסופו של דבר אני
נפגעת מהדברים.. אז מעדיפה שלא לדבר ולא להיפגע)
קצת דיברנו על הרגשות וכשהרגשתי
שזה יותר מידי השלכתי את הכל על האוכל וכמובן ששוב חזרנו לדבר על האוכל..
אני
מרגישה שאני נלחמת על לב, שכנראה מזמן הפסיק להרגיש דברים.. =\
אחרי שיחה ארוכה על
האשפוז המלא ועל הרגשות והאוכל וכל מה שדיברנו יצאתי משם, דיי עצובה..
כמובן שכמעט
כל הבנות שאיתי במחלקה לא צריכות להתאשפז באשפוז חוץ ממני ויש בנות שהציעו להם
להתאשפז אבל הם לא חייבות ויש כמה בנות שנתנו להם צ'אנס לעלות טיפה כדי לא להיכנס
לאשפוז – וברור שאיתי זה אחרת וחייבים להחליט בשבילי, מבאס ביותר !
אחרי השיחה שלי עם המטפלת חזרתי לכיתה שלנו
ושאר היום במחלקה עבר דיי בסדר.
הגעתי הביתה – ואז איבדתי את זה לגמרי , התחלתי
להרגיש לא טוב (מבחינת הרגשות לא כאבים של משהו) והתהלכתי בחדר הלוך ושוב הלוך
ושוב מנסה לחשוב על משהו טוב שיעזור לי.. דפקתי את הראש בקיר (חלש!) מנסה לחשוב
עוד ועוד, ללא הצלחה..
ואז התחלתי להיכנס לעצמי ולמחשבות שלי, על השקילה
שאמורה להיות לנו מחר... על האשפוז על החברות שאיך אני ייראה אותם באשפוז ? על מה
יכול להיות שם.. פחדתי, באמת שפחדתי ואני עדיין פוחדת ..
רק מהמחשבות של זה שהם
אשכרה יעלו אותי במשקל – הם אשכרה ישמינו אותי ... !
התיישבתי על הכיסא מנסה לחפש
מה לעשות, איך להסיח את דעתי.. אבל ללא הצלחה.. ניסיתי לדבר עם חברות – אבל האשפוז
גרם לניתוק קשר איתם... והם לא הכי ענו ועם הם ענו השיחה נגמרה תוך שתי דקות, מבאס
ביותר .. הרגשתי לבד... והתחלתי לחשוב על הדברים שאולי .. אולי אני באמת לבד בעולם
הזה ? אולי אני פשוט לא צריכה להיות פה – ואז שוב פעם קמתי מהכיסא והתחלתי להתהלך
בחדר ולחשוב על הדברים .. הסתכלתי על המספריים שהיו אצלי בחדר.. אבל לא.. שלטתי
בעצמי ולא עשיתי את זה.. – נשכבתי במיטה, הסתכלתי לתקרה, עצמתי עיניים, ניסיתי
לישון .. אבל גם זה ללא הצלחה .. הסתובבתי מצד לצד והחלטתי לעשות לי מקלחת טובה ..
נכנסתי למקלחת ואחרי חצי שעה יצאתי כבר לא היה לי כוח להיות עם המים – כי המחשבות
שוב חזרו..
ירדתי לחדר וראיתי פרק של האח הגדול – פרק שפספסתי.. ואחרי 10 דקות
בערך חברה שלי באה אליי.. הרגשתי טוב שהיא באה אליי .. היא הסיחה את הדעת שלי
וגמרה לי קצת לחייך ולשכוח מהדברים..
כשהיא הלכה שוב חזרתי למחשב לכמה דקות ואז
שוב עליתי למיטה בתקווה שבפעם הזאת אני יירדם..
וכמובן שגם הפעם הזאת הייתה ללא
הצלחה .. חצי לילה הסתובבתי מצד לצד .. ועם אני לא טועה רק ב 3:30 נרדמתי..
יום רביעי (4.4.2012) –
קמתי בבוקר – וכמו כל יום רביעי יש לנו
היום שקילה ואת כל שאר השטויות... התארגנתי .. והלכתי לבית החולים עשו לנו בדיקת
שתן, גובה, משקל, לחץ דם... היום עליתי 100 גרם.. שמחתי שעליתי רק 100 גרם כי זה
לא הרבה ..
(ביום ראשון ירדתי 100 גרם וביום רביעי – היום עליתי 100 גרם.. – כן ככה
המשקל משחק אצלי פעם עולה 100 גרם ופעם יורד 100 גרם..) והיום עבר לי דיי בסבבה
ובמהירות.. הגעתי הביתה וישר נכנסתי למחשב..
היום סיפרו לי איך ייראה האשפוז, מה
יהיה בו ועוד כל מיני דברים כאלה.. במחשב לא היה שום דבר מעניין, הלבד הזה הורג
אותי – רק ה' יודע מה אני יכולה לעשות במצב הזה.. חברות אצלי זה דבר כל כך חשוב..
חברות אצלי הם מעל הכל !!
ודווקא עכשיו ? בתקופה הזאת שאני הכי הכי צריכה אותן ..
הם נעלמות, לא שולחות הודעות, לא מתקשרות, לא מדברות ולא כלום !
וזה קשה לי וכואב
לי שהם כאילו שחכו אותי..
כבר שלושה חודשים ושבועיים (בדיוק היום..) אני מאושפזת
..
ואני בקושי פעם בחודש מדברת עם החברות שלי... =\
כנראה שרק במצבים כאלה אפשר לדעת
מי באמת חברה ומי לא.. ומסתבר ? שהחברות האלה הם לא הכי חברות כמו שחשבתי ולצערי..
רק שתי בנות באמת שומרות איתי על קשר כל השאר פשוט נעלמות... =\
"אל תוותרי"
"צריך להאמין" "תהיה חזקה" "הכל לטובה" אלה המילים
שתמיד הם היו אומרות, ואני מנסה ומנסה אבל איפה הם שאני צריכה ? אני מתה מפחד שהם
פשוט יעלמו לתמיד .. אופפ' כמה שהמצב הזה מעצבן וכואב !
אחרי שעה בערך שהייתי
במחשב ההורים שלי רצו שאני יישב איתם, ולא הכי רציתי .. (אני כבר המוון זמן מרגישה
רחוקה מהמשפחה ושאני לא יכולה לשבת איתם כי כל פעם שאני איתם השיחות נהפכות להיות
רק עליי ואז כולם מתערבים בשיחה כולל האחים שלי וזה דיי מעצבן כי הם אומרים דברים
מעצבנים ופוגעים.. )
אמרתי להם שאני עושה משהו ושאין לי כוח (כמו כל פעם שהם
קוראים לי ..) נשארתי במחשב ושמתי שירים על פווול ווליום והתהלכתי בחדר מנסה לחשוב
על מה לעשות ... נשבעת לכם שאני כבר לא יודעת מה עובר עליי..
מרוב שיש לי כאב
פנימי כל כך.. אני כבר לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה אני מרגישה, לא יודעת מה
עובר עליי.. לא מרגישה כלום ! =\
בקיצור סיוט מהלך .. =\
עצות מישהו ? מה אפשר לעשות במצב כזה ? אני
דיי נחוצה לזה.. =\
שיהיה המשך יום טוב ו.. מחכה לתגובות .. ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאחורי כל המסכות
