לפעמים אני שואלת את עצמי למה ?

למה תמיד לי חייב לקרות דברים מעצבנים ?

למה תמיד אני צריכה לעשות מה שאומרים לי ?

למה תמיד אצלי משהו שונה ?

למה אני שונה ?

למה מתנהגים אליי שונה ?

למה אני צריכה עזרה ?

ועוד המוון שאלות של למה .. 

לפעמים זה מציק !

אני לא יודעת מה עובר עליי בזמן האחרון..

יש לי מלא שאלות בראש..

אני רוצה להבריא או שאני לא רוצה להבריא ?

אני רוצה להישאר ככה או שאני לא רוצה להישאר ככה ?

טוב לי ככה או שלא טוב לי ככה ?

מה יהיה אלה ?

מה ייהיה ההמשך ?

מה יעשו אם אני יעשה ככה וככה ?

מה ייקרה אם.. ?

ולשאלות האלה אין לי אף פעם תשובות .. =\

לפני חודש בערך יצאתי מאשפוז מלא בבית חולים של הפרעות אכילה..

כבר חודש שאני בבית... אבל, אני מרגישה שלא טוב לי .. !

שרע לי !

בתקופה האחרונה התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה אני כאן ?

למה אני בכלל חייה ?

אולי אני בכלל לא צריכה לחיות ?

מלא שאלות כאלה על החיים באים אליי..

ואני אוכלת את עצמי כל פעם מחדש..

אני מרגישה כאילו אני לא חשובה לאף אחד..

כאילו, אני סתם פה בעולם הזה.. כי גם ככה לא אוהבים אותי..

לא מזמן הרגשתי רע נורא והתחלתי לפגוע בעצמי..

הרגשתי רע מאוד.. וליידי הייה מספריים..

החזקתי אותם ביד חזק חזק ואז קירבתי לאט לאט ליד שלי והתחלתי לחתוך..

ות'אמת ? לא הרגשתי את הכאב הזה.. הרגשתי רק מין כאב פנימי .. 

כל לילה.. לפני שאני עולה לישון עולות לי מחשבות ..

אבל המחשבות האלה באות כמו "המלאך והשטן"

"תתאבדי" - "אל תתאבדי תילחמי !"

"לא נותר למה לחיות" - "נותר למה לחיות יש לי עתיד !"

"אין טעם לחיות" - "יש עוד המון דברים שאני צריכה להספיק לעשות"

"שום דבר לא יהיה טוב יותר" - "שום דבר לא יכול להיות רע יותר"

"רע לי מידי, אני לא צריכה את זה יותר" - "אני יעבור את זה כמו גדולה ואני ייצא מזה"

"תעשי את זה ! למעלה הרבה יותר טוב !" - "אל תעשי את זה יש אנשים שצריכים אותך למטה"

כל המחשבות האלה הורגות אותי כל כך ! מה לעשות ?

מה יהיה ? נמאס לי לשמוע את המריבות האלה שבתוכי !

אנשים מבחוץ גם לא ממש מבינים.. כמה שתנסי לדבר איתם תמיד יגידו לך:

"את יכולה לעבור את זה.." "זה כלום" "אל תעשי סיפור מכל דבר.."

"אוי תעשי טובה את מקל !" "אם את תירדי במשקל אני אגרום לכך שאף אחד לא יידבר איתך.. ואני עושה את זה בשבילך תאמיני לי !"

"אני לא מבינה אותך יש לך חיים טובים.. מביאים לך מה שאת רוצה.. יש לך משפחה שאוהבת ותומכת.."

"אויי שתקי אוהבים אותך פה.. לא באמת רע לך.." "אל תחפשי צומי נו בחיאת.."

ואז אני פשוט סותמת את הפה, בולעת רוק ואומרת בלי רצון:

" כן.. טוב לי פה.. " "נכון מביאים לי כל מה שאני רוצה.." "כן אני רזה.."

ועוד כל מיני משפטים שאני מחפשת כדי שיעזבו אותי..

תאכלס ? אני מרגישה כאילו אני מתה מבפנים..

כבר ממזמן אני מרגישה שאיבדתי את כל מה שאני רוצה...

את הרצון להיות רזה ! ולעשות הכל בשביל זה..

נמאס לי שמחליטים לי מה לעשות !

נמאס לי שאני צריכה להקשיב !

נמאס לי מהאיומים !

ובקיצור ?

נמאס מהכל !

עשיתי פה סלט מכל הרגשות שלי..

מקווה שמישהו יבין משהו..

רשמתי את זה בשביל לפרוק קצת את מה שעובר עליי...