פאאק ! כוולה חודשיים וחצי עברוו מאז !
אוטוטו שלושה חודשים ... 17.3 , התאריך בו השתחררתי מהמחלקה בפעם
האלף..
אני לא מבינה מה קרה הפעם ... אני לא מבינה מה גורם לי לנסיגה ולחזרה
אחורה !
הפעם באמת שחשבתי שאני אצליח !
וגם אם במקרה שאני לא אצליח אז לפחות
שייקח לי הרבה זמן עד שאני ייפול לפחות חצי שנה, שנה !
אז מה קרה ? למה אחרי חודשיים אני מתחילה ליפול ? למה אחרי חודשיים
הירידה במשקל חוזרת,
המחשבות מתחילות לחזור, ההתנהגות חוזרת להתחלה ? למה ? במה
הכל השתנה ?
הפעם הרגשתי שאני על דרך המלך, שזהו שיצאתי מהמחלה !
שאני נלחמת עד
הסוף ! והרגשתי שאני ממש מצליחה !
לא היה לי אפילו מחשבה אחת שקשורה לפעם !
אז מה
השתנה ? מה קרה פתאום ? למה בבת אחת הכל חוזר אחורה ?
למה בבת אחת המחשבות חוזרות
?
נכון שהייתי באיי כזה של שמחה ויציאה מהמחלה..
ונכון שאמרו לי שצריך לקחת הכל
בפרופורציות ושלא למהר ולהמשיך לעלות לאט לאט במדרגות !
אבל הרגשתי שאני כל כך בפסגה !
הרגשתי שהמחלה הזאת מאחוריי ! שהכל חרא
!
הרגשתי שלחזור למחלה זה חרא של דבר ! אז מה פתאום השתנה בי ?
מה פתאום מושך אותי
אחורה ? למה הרצון הזה של להקיא מושך אותי ?
למה שאני יורדת במשקל אני מחייכת
לעצמי ?
למה שאני לא אוכלת אני מרגישה עם זה טוב ?
אני מודעת לדברים האלו ! אני
מודעת להכל אז מה הבעיה פה ?
למה אני ממשיכה לרדת, ממשיכה לחזור אחורה ?
מה לא
נכון במה שאני עושה ?
מצאתי עבודה, מצאתי מקום להיות בו שיעזור לי אם קשה.. מצאתי
הכל !
כל סידור אפשרי ... אז מה הבעיה בי ?
לפעמים אני גם לא מרגישה שלמה עם מה שהיה לי אז...
עם הפעם הזאת
שראיתי שאין ברירה..
הפעם הזאת שהעיפו אותי מהמחלקה והביאו לי פקידת סעד שאמרה
שאני חייבת אשפוז ואם אני לא יסכים לשתף פעולה ב 100% היא תיקח אותי לבית משפט...
אני יודעת שאת כל המאמץ עשיתי כי פשוט לא
הייתה לי ברירה..
אבל אני גם יודעת שבזמן הזה שעשיתי הכל כי לא הייתה לי ברירה
הרגשתי באמת שמשהו משתנה..
שהמחשבה שלי משתנת .. ואני לא יכולה להגיד שמשהו לא
השתנה
כי עובדה אני מסתכלת אמנם על תמונות של בנות שחולות באנורקסיה ואומרת לעצמי
"אייכס ! איזה מגעיל" אבל מצד שני יש בי משהו שאומר
"איזה כלבות הם
למה להם מותר ולי אסור ?
למה אני חייה בתוך "איום" של פקידת סעד ובתי
משפט והם לא ?"
וזה מעצבן אותי כל כך...
אני פוחדת לחזור אחורה... פוחדת פחד מוות !
אולי זה בגלל הפחד מהפקידת
סעד והבית משפט ?
אולי זה כי אם אני יחזור אחורה יעיפו אותי שוב מהמחלקה
ולא ייתנו
לי אפילו להיות שם במרפאה ואני לא ידע מה לעשות ?
אולי זה בגלל שאני מפחדת שהחיים
שלי יהיו אומללים ?
אולי בגלל שהמשפחה תתאכזב ממני ?
אני לא יודעת גם מה מחזיק אותי איפה שאני היום ... ?
מה באמת מחזיק
אותי במקום הזה של ה"להיות בריאה" ?
זה כל כך קשה להחזיק מעמד ... זה
קשה כל כך.. !!!
כל העולם בחוץ מדבר רק על "משקל" "מראה חיצוני"
ו"רצון להיות רזים"
אז איך אני אמורה להתמודד עם זה ?
כל שיחה שאני
שומעת זה רק על משקל, דיאטות, איך להצטלם ולהיראות הכי רזה בתמונה,
שהרגליים יצאו
רזות, שהבטן תצא רזה..
אפילו החברות הקרובות שמבינות ויודעות באיזה מצב אני הייתי
ועלולה להיות ממשיכות ומדברות רק על משקל, מראה חיצוני, על רזון, דיאטות וכל מיני
דברים שקשורים לנושא...
איך מצפים ממני להיות הבסדר בעניין ?
לא לרצות לעשות
דיאטות כמו כולם או לעשות ספורט ..
אפילו.. אפילו המשפחה מדברת רק על הדברים
האלו..
אבא עושה דיאטה, אמא מעודדת אותו לעשות דיאטה וספורט
והיא בעצמה
"שומרת על המשקל" וכל פעם מעירה הערות של "זה אני לא יאכל כי זה
משמין"
או "אל תאכל את זה ! זה משמין ועם המון קלוריות !"
ואחרי זה
אני צריכה לאכול בדיוק את האוכל ההוא שאמרו שהוא משמין ועם המון קלוריות ...
אז מה שונה בי ? למה אני כן צריכה לאכול ואחרים לא ?
אפילו אחותי כל
היום מדברת רק על לעשות ספורט והליכה ושצריך לרדת במשקל..
שהיא אישה רזה ולא שמנה
! אחי בקושי אוכל..
ובסוף ? מצפים ממני שאני יהיה בסדר ! שאני יאכל ! שאני יעלה
במשקל !
למה ? למה זה צריך להיות ככה ?
למה אני צריכה לשמור על עצמי, לאכול טוב,
לעלות במשקל, לא לרדת,
ללכת למעקבים אינסופיים במחלקה של הפרעות אכילה ובשביל מה ?
בשביל שאני יהיה "בסדר" אז למה אחרים שעושים בדיוק את מה שאני עושה הם
בסדר ואני לא ?
למה אני יוצאת דופן ? למה לי מגיע שיהיה פקידת סעד ?
אני לא מבינה
באמת שאני לא מבינה ! זה מרגיז אותי כל כך ... שלאחרים מותר ולי אסור !
אני לא
שונה מאף אחד ! לפעמים בא לי רק בגלל זה להגיד להם
"לא בא לי לאכול ! לא בא לי
לעלות במשקל ! בא לי לרדת ולעשות ספורט ! כמו שלכם מותר גם לי מותר !"
כי זה
באמת מרגיז.. !
אווווווווווווףףףףףף !! אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמיי !!!!!!
נמאס לי גם כל לילה להיכנס להתקפי חרדות בגלל הנושאים המעיקים האלה !
בא לי את
החיים של פעם ! החיים של לפני המחלקה, החיים שלפני שגילו אצלי את המחלה .. !
שם
היה לי שקט.. שם אף אחד לא ידע מזה הפרעת אכילה ! שם אף אחד לא הציק לי או שמר
עליי.. !
נ מ א ס ל י ! ואני לא מאמינה
שזה קרה פאקינג .. אחרי חודשיים :(
המחשבה הזאת שגם הפעם לקח חודשיים לכל הסיפור לחזור ...
פשוט .. פשוט
הורג אותי .. :'(
ה צ י ל ו !!!!!!
העולם השתגע !!!!!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאחורי כל המסכות
