אף אחד לא אוהב שמנים..

אני שמנה...

שמנה = מפגרת = חסרת שליטה = לא אוהבים אותי.

אנשים עושים לי טובה שאני כאילו "חשובה" להם ..

שהם כאילו אוהבים אותי..

אנשים שואלים מה שלומי, אבל בתאכלס רק כדי שאני ישאל מה שלומם..

הם משחקים אותה דואגים לי אבל ברגע האמת ?

לא שמים לב לכאב שלי... הם שואלים אם אני צריכה משהו,

אבל בתוך תוכם הם פשוט מקווים שאני יגיד לא ושאני ישאל אותם בפעם הבאה אותו הדבר..

הם אומרים לי שהם אוהבים אותי ושאני הכי חשובה להם..

אבל בתאכלס ? אף פעם לא מראים את זה..

הם מסמסים לי ומתקשריים אליי אם אני רוצה לעשות משהו.

אבל אל תשכחו שזה בגלל שהחברים האחרים שלהם לא יכולים...

הם נותנים לי ליפול בלי שהם שמים לב...

הם אומרים לי תהיי כנה וכשאני אומרת את האמת הם תמיד מעבירים עלייה ביקורת..

הם אומרים שהם מבינים אותי בזמן שהם אפילו לא מנסים..

הם אומרים שהם החברים הכי טובים שלי... אז איפה בדיוק פה החברים ?

הכאב שיש לי בלב... באמת שאי אפשר לתאר אותו.. הוא כל כך גדול..

אני מרגישה לבד בעולם הזה.. לבד לבד לבד..

כולם שמים מסכות ומשחקים אותה כאילו הם איתי .. אבל בתאכלס ? זה בכלל לא נכון !

אני מרגישה שהתרחקתי ממלא אנשים ושמלא אנשים התרחקו ממני..

ומה שהכי קשה בריחוק זה שאתה לא יודע אם מתגעגעים אלייך או ששחכו אותך.. =\

לפעמים אני מנסה להעלם קצת מהעולם.. אני נכנסת למיטה קצת..

עוצמת עיניים ומנסה להירדם.. אבל זה שאני יושנת זה סתם בשביל לנסות להעלם מהעולם..

ואף אחד לא מבין את זה שזה מתוך מצוקה.. אף אחד לא רואה את זה שרע לי.. שקשה לי.. ! 

פעם, האמנתי בזה שהגלגל יסתובב.. ניסיתי להיות חזקה ולא לוותר  גם כשהכל השתבש..

תמיד האמנתי שמישהו משגיח עליי, שמישהו שומר עליי..

היום ? התחלתי לאבד את האמונה.. אני מרגישה לבד..

כאילו המלאך הזה שהשגיח עליי, ששמר עלי.. עזב אותי גם הוא..

שגם הוא נטש אותי..

אין דבר יותר רע מלהרגיש לבד בעולם..

מלהרגיש שאתה לא חשוב לאף אחד..

אחרי שיצאתי מהאשפוז פתאום.. לא מתייחסים אליי..

פתאום.. אני מין סוג של אוויר.. כאילו אני לא חשובה.. כאילו אני לא צריכה עזרה..

כאילו לא קשה לי.. כאילו זה שאני בבית זה אומר שהכל טוב ושלא צריך להתייחס אליי..

באמת שלפעמים בא לי לנער מישהו ולהגיד לו :

"הלווווווווו !!!!!!! אתה לא קולט שרע לי ?! שאני מרגישה לבד בעולם ?!

שנמאס לי מלשים מסכות ולהגיד שהכל בסדר כי שום דבר לא בסדר ?!

שאני מתה שייתיחסו אליי כבר נורמאלי ושיהיו איתי לא משנה מה !!!!!"

אוופ... נמאס כבר... =\

החיים האלה כל כך מתיישים ! כל כך מעצבנים !

הם סוחטים אותך עד שאין כבר מה לסחוט...

ומשאירים אותך בצד שתמות.. !

תאכלס ? עדיף כבר למות מאשר לסבול ת'כאב הזה שבלב..

ת'כאב שבפנים.. של כל החוסר אמון, חוסר אהבה, חוסר הערכה עצמי...

באיזשהו שלב אתה אומר "למה שאני ייסבול את זה שאני לא אוהבת את עצמי ?

שאני מרגישה רע עם עצמי ? שאני מרגישה שלא אוהבים אותי ?

שאני מרגישה שלא מתייחסים אליי אם אפשר פשוט להגיד ביי להכל ? ופשוט למות !"

אחח... מתי התיסכול הזה יעבור כבר ? מתיייי ?!?!? =\

זקוקה לתמיכה, אהבה, ועזרה ... ♥

ומחכה לתגובות מעודדות או תומכות כי אתם היחידים שנשארתם לי... ♥

אז.. לילה ... שיהיה לנו.. ♥

בתקווה שמחר יהיה קצת יותר טוב וקצת פחות מעיק ומעצבן..

לפעמים אני שואלת את עצמי למה ?

למה תמיד לי חייב לקרות דברים מעצבנים ?

למה תמיד אני צריכה לעשות מה שאומרים לי ?

למה תמיד אצלי משהו שונה ?

למה אני שונה ?

למה מתנהגים אליי שונה ?

למה אני צריכה עזרה ?

ועוד המוון שאלות של למה .. 

לפעמים זה מציק !

אני לא יודעת מה עובר עליי בזמן האחרון..

יש לי מלא שאלות בראש..

אני רוצה להבריא או שאני לא רוצה להבריא ?

אני רוצה להישאר ככה או שאני לא רוצה להישאר ככה ?

טוב לי ככה או שלא טוב לי ככה ?

מה יהיה אלה ?

מה ייהיה ההמשך ?

מה יעשו אם אני יעשה ככה וככה ?

מה ייקרה אם.. ?

ולשאלות האלה אין לי אף פעם תשובות .. =\

לפני חודש בערך יצאתי מאשפוז מלא בבית חולים של הפרעות אכילה..

כבר חודש שאני בבית... אבל, אני מרגישה שלא טוב לי .. !

שרע לי !

בתקופה האחרונה התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה אני כאן ?

למה אני בכלל חייה ?

אולי אני בכלל לא צריכה לחיות ?

מלא שאלות כאלה על החיים באים אליי..

ואני אוכלת את עצמי כל פעם מחדש..

אני מרגישה כאילו אני לא חשובה לאף אחד..

כאילו, אני סתם פה בעולם הזה.. כי גם ככה לא אוהבים אותי..

לא מזמן הרגשתי רע נורא והתחלתי לפגוע בעצמי..

הרגשתי רע מאוד.. וליידי הייה מספריים..

החזקתי אותם ביד חזק חזק ואז קירבתי לאט לאט ליד שלי והתחלתי לחתוך..

ות'אמת ? לא הרגשתי את הכאב הזה.. הרגשתי רק מין כאב פנימי .. 

כל לילה.. לפני שאני עולה לישון עולות לי מחשבות ..

אבל המחשבות האלה באות כמו "המלאך והשטן"

"תתאבדי" - "אל תתאבדי תילחמי !"

"לא נותר למה לחיות" - "נותר למה לחיות יש לי עתיד !"

"אין טעם לחיות" - "יש עוד המון דברים שאני צריכה להספיק לעשות"

"שום דבר לא יהיה טוב יותר" - "שום דבר לא יכול להיות רע יותר"

"רע לי מידי, אני לא צריכה את זה יותר" - "אני יעבור את זה כמו גדולה ואני ייצא מזה"

"תעשי את זה ! למעלה הרבה יותר טוב !" - "אל תעשי את זה יש אנשים שצריכים אותך למטה"

כל המחשבות האלה הורגות אותי כל כך ! מה לעשות ?

מה יהיה ? נמאס לי לשמוע את המריבות האלה שבתוכי !

אנשים מבחוץ גם לא ממש מבינים.. כמה שתנסי לדבר איתם תמיד יגידו לך:

"את יכולה לעבור את זה.." "זה כלום" "אל תעשי סיפור מכל דבר.."

"אוי תעשי טובה את מקל !" "אם את תירדי במשקל אני אגרום לכך שאף אחד לא יידבר איתך.. ואני עושה את זה בשבילך תאמיני לי !"

"אני לא מבינה אותך יש לך חיים טובים.. מביאים לך מה שאת רוצה.. יש לך משפחה שאוהבת ותומכת.."

"אויי שתקי אוהבים אותך פה.. לא באמת רע לך.." "אל תחפשי צומי נו בחיאת.."

ואז אני פשוט סותמת את הפה, בולעת רוק ואומרת בלי רצון:

" כן.. טוב לי פה.. " "נכון מביאים לי כל מה שאני רוצה.." "כן אני רזה.."

ועוד כל מיני משפטים שאני מחפשת כדי שיעזבו אותי..

תאכלס ? אני מרגישה כאילו אני מתה מבפנים..

כבר ממזמן אני מרגישה שאיבדתי את כל מה שאני רוצה...

את הרצון להיות רזה ! ולעשות הכל בשביל זה..

נמאס לי שמחליטים לי מה לעשות !

נמאס לי שאני צריכה להקשיב !

נמאס לי מהאיומים !

ובקיצור ?

נמאס מהכל !

עשיתי פה סלט מכל הרגשות שלי..

מקווה שמישהו יבין משהו..

רשמתי את זה בשביל לפרוק קצת את מה שעובר עליי...