היי אני דיי חדשה בקטע הזה... ואני לא יודעת בדיוק עם מישהו קורא את
זה .. או עם מישהו רואה את מה שאני רושמת...

אבל בכל זאת אני יירשום... לא ייזיק לי לפרוק קצת D;

אני בת 15 ואוטוטו בת 16...

אני בתוך המחלה הזאת כבר 15 שנה ואוטוטו 16 שנה..

כן כן מאז שנולדתי אני בתוך המחלה הזאת שנקראת
"אנורקסיה"

מאז שנולדתי לא אהבתי לאכול , לא אהבתי אוכל ...

אמא תמיד מספרת שגם ביום הראשון שלי בחיים לא הייתי יונקת
הרבה...

ומאז שאני זוכרת את עצמי מאז ומתמיד עם לא הייתי רוצה
לאכול הייתי מחביאה את האוכל או לוקחת את האוכל ביד בלי שההורים יראו – מכניסה את
היד מתחת שולחן ונותנת לכלבה שלי לאכול את כל האוכל ... עם ההורים לא היו נותנים
לי לקום מהשולחן עד שאני ייסים את האוכל הייתי יכולה לשבת שעות מול האוכל ולא
לאכול ולא לגעת באוכל גם עם אני יצטרך לשבת שם 5 שעות לא אכפת לי .. בסופו של דבר
ההורים היו מתייאשים ממני ואומרים לי ללכת לחדר ... ואז הייתי מרוצה מעצמי
ושמחה... אבל בחיים לא חשבתי שיש לי משהו... זה היה רגיל אצלי ... לפני שלוש שנים
התחלתי לצמצם את האוכל "משמעותי" כמו שהרופאים אומרים.. בשבילי זה היה
נראה נורמאלי.. פשוט לא הייתי רעבה ומה שהייתי אוכלת זה רק כוס שוקו עם כוס קורנפלקס
ביום.. הייתי קמה בבוקר שותה שוקו הולכת לבית ספר מסיימת את הבית ספר באה הביתה
אוכלת שוקו עם קורנפלקס וזהו זה מה שהייתי אוכלת כל היום.. לי זה לא היה נראה משהו
רע.. זה לא הפריע לי כי פשוט לא הייתי רעבה ולא היה בא לי וזהו... ועם למשל היו
אומרים לי לאכול ולא הייתי רוצה הייתי ממציאה תירוצים כמו "לא באלי"
"כואבת לי הבטן" "לא אני לא מרגישה טוב.."  "אכלתי כבר אצל חברה" "ממקודם
אכלתי שלא היית לא באלי עכשיו" ועוד מלא תירוצים...

אמא דיי לא אהבה את הרעיון שאני לא אוכלת והיא אמרה שאני
רזה מידי... תמיד הייתי רזה ותמיד הייתי נמוכה וקטנה ... גם שהייתי ילדה קטנה
הייתי תמיד באחוזונים הנמוכים גם בגובה וגם במשקל.. תמיד העירו לאמא שלי על זה
הרופאים והכל.. אבל אמא שלי לא חשבה אז שיש משהו.. כאילו בתור ילדה שאף פעם לא
אכלה אז זה נראה הגיוני שגם עכשיו אני לא יאכל.. אבל בתקופה שאכלתי רק שוקו עם
קורנפלקס אמא שלי דיי לא אהבה את הרעיון... ויום אחד שהייתי חולה היא לקחה אותי
לרופאה ובאותו יום ביקשה לבדוק את הגובה והמשקל שלי.. אגב כבר בערך 3 שנים שאני לא
עולה בגובה ולא במשקל... הרופאה בדקה ושוב פעם לא עליתי בגובה נשארתי אותו הדבר..
והמשקל ירד... אמא שלי לא אהבה את זה וביקשה מהרופאה שלי הפנייה לדיאטנית.. הרופאה
בהתחלה לא הכי הסכימה עם אמא שלי משום שגם היא אומרת שתמיד הייתי באחוזונים
הנמוכים ושאין מה לעשות וכל מיני כאלה.. ואפילו אמרה לאמא שלי "בסופו של דבר
כולם עושים דיאטה אז היא לא תצטרך" וצחקה .. אבל אמא התעקשה ולבסוף הרופאה הביאה
לה הפנייה לדיאטנית.. יום למחרת אמא הזמינה לי תור ואחרי כמה ימים הגענו
לדיאטנית.. חיכינו 5 דקות בחוץ ואז היא יצאה והכניסה אותנו לחדר שלה.. אמא דיברה
והסבירה לה עליי ואחרי בדיוק 2 דקות על השעון היא אמרה "מצטערת.. אבל אני לא
הכתובת.. אני לא דיאטנית להפרעות אכילה.. את יכולה לבקש מהקבלה שיקבעו לך תור
לדיאטנית להפרעות אכילה .. כי אני לא הכתובת.." זאת הייתה הפעם הראשונה
ששמעתי את המילה "הפרעות אכילה" אמא הלכה להזמין תור לדיאטנית להפרעות
אכילה ואני חיכיתי בחדר עם הדיאטנית והיא קצת דיברה איתי... אחרי 5 דקות אמא נכנסה
לחדר ואמרה שיש לנו תור להיום ב 16:00 .. ואיך שיצאתי מהחדר של הדיאטנית שאלתי את
אמא שלי מזה אומר "הפרעות אכילה" אמא הסבירה לי פחות או יותר שזה
אנורקסיה אבל לא בדיוק ידעתי מזה אומר.. (כן כן, הייתי ילדה תמימה אז..) הגעתי
הביתה וישר נכנסתי למחשב וחיפשתי באינטרנט מזה אומר הפרעות אכילה ומזה אנורקסיה
... היו מלא דברים שהזדהיתי איתם.. אבל לא בדיוק ייחסתי לזה חשיבות... באותו יום
בשעה 16:00 הגעתי לאותו מקום אפילו דיי הזוי הגעתי לדלת ממול החדר של הדיאטנית
שהייתי בבוקר... נכנסתי ואמא העבירה את 
המיידע עליי.. ועל כל מה שעברתי בחיים חח... ואחרי כמה דקות הדיאטנית קבעה
איתי תפריט ואמרה לי שניפגש בעוד שבוע... 

כמובן שבשבוע הזה לא עליתי במשקל..
וכשהגעתי לדיאטנית היא הביאה לי יומן אכילה וביקשה ממני לרשום כל מה שאני אוכלת..
בהתחלה היה לי רשום ביומני אכילה .. קצת.. אחרי חודשיים בערך משהו בי השתנה.. וכל
שבוע שהייתי מסתכלת על היומן אכילה משהו בי הרגיש לא בנוח עם זה... כשראיתי כל מה
שאני אוכלת נרתעתי ודיי פחדתי מהעניין עכשיו של הלעלות במשקל כאילו מאיפה זה בא
עכשיו ? ולאט לאט התחלתי לצמצם שביום שוב יהיה לי רק ארוחה אחת רשומה.. ורק ככה
הרגשתי יותר טוב עם עצמי.. אחרי חצי שנה שהייתי עם הדיאטנית היא הרימה ידיים ואמרה
שהיא לא יכולה להמשיך איתי שאני רק יורדת במשקל ושאני לא עולה וכל מיני כאלה..
והיא שלחה אותי לאבחון אצל פסיכיאטר לבדוק עם אכן יש לי הפרעות אכילה ... היא קבעה
לי תור .. נפגשתי עם הפסיכיאטר כמובן שאמא העבירה פרטים והכל בהתחלה... ואחרי שיחה
של חצי שעה בערך הוא קבע כי אכן אני אנורקסית..ת'אמת ? לא הפריע לי בכלל שהוא אמר
שאני אנורקסית.. להפך הרגשתי שזה כאילו שהוא מברך אותי על זה...  ונורא שמחתי מהעניין.. הוא שלח אותי לשיחות עם
פסיכולוגית ולמעקב אצל הדיאטנית.. באותו יום חזרתי הביתה מרוצה מהעניין .. נפגשתי
עם חברות סיפרתי להם דיי התלהבתי מכל זה...זה הרגיש לי כמחמאה... חברות שלי בהתחלה
לא הבינו מזה אומר בכלל.. אז הם דיי זרמו איתי בעניין... חשוב לציין שמאז ומתמיד
הייתי ילדה בלי ביטחון עצמי .. כשהגעתי לשיחות עם הפסיכולוגית בפעם הראשונה כמובן אמא
העבירה מידע.. ואחרי זה השיחות התנהלו שאני אמא והפסיכולוגית בחדר הפסיכולוגית
שואלת אותי שאלות אני מסתכלת על אמא ואמא עונה במקומי ... ככה התנהלו כל השיחות..
וכשהפסיכולוגית ביקשה מאמא שתצא לבחוץ לכמה דקות כל מה שהיא שאלה אותי עניתי
ב"לא יודעת" בקיצור... לא שיתפתי פעולה .. שוב אני מזכירה אין לי ביטחון
עצמי.. ולדבר עם מישהו זה דיי מוזר לי... ולא הרגשתי בנוח..

בקיצור אחרי שנה של מעקבים אצל דיאטנית
וחצי שנה של שיחות עם פסיכולוגית גם הפסיכולוגית הרימה ידיים ושלחה אותי שוב לאותו
פסיכיאטר שהלכתי בפעם הראשונה לעוד אבחון ולשיחה של לראות מה עושים איתי..

היא קבעה לי תור לפסיכיאטר ואמרה לו שגם
היא הרימה ידיים... ושיעשה שיחה וייראה מה המצב ומה לעשות איתי.. אחרי שבוע היה לי
שיחה איתו... והוא קבע שוב שאני אנורקסית הוא אמר לאמא שלי לקחת אותי לאבחון אצל
פסיכיאטרית בתל השומר שהיא תדבר איתי ועם היא גם תקבע שאני אנורקסית היא תאשפז
אותי במחלקה של הפרעות אכילה בתל השומר...

(בנתיים לא הסכימו לי לעשות ספורט בבית ספר
אז מצאתי דרכים חלופיות כמו לרוץ בחדר ולצאת להליכות עם חברות בלי שאמא תדע שזה
הליכה.. ובלי שהחברות יידעו שאסור לי לעשות את זה ...)

אמא שלי התקשרה לבית החולים תל השומר וקבעה
לי תור אצל הפסיכיאטרית שהוא אמר לנו... היא קבע לי תור ל 3.3.2010 אני בחיים לא
יישכח את היום הזה.. זה היה בדיוק כמה ימים לפני פורים.. יום לפני זה כל הלילה
הייתי מתוחה, מודאגת, מפוחדת.. מה לא ? היום הזה הגיע... הגעתי לתל השומר בערך חצי
שעה לפני התור שלי... אמא רצתה שנשתה שוקו חם או משהו ... אני לא הכי הייתי מרוצה
מהרעיון אבל זרמתי איתה ... שתיתי שוקו חם... ואחרי זה אמרתי לאמא שאני הולכת
לשירותים כי יש לי פיפי.. היא חיכתה לי והלכתי לשירותים עשיתי פיפי כדי להוריד קצת
במשקל כי פחדתי שעם יישקלו אותי שאני לא יעלה במשקל... והתחלתי לרוץ שמה במשך 10
דקות ... יצאתי מהשירותים אמא קצת לא הבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן אבל לא
שאלה שאלות.. ואחרי זה שקלו אותי .. פחדתי להסתכל על המשקל ... וכשהוא נעצר ראיתי
שאפילו ירדתי 100 גרם ממה שהייתי יום לפני.. והייתי כל כך מרוצה מעצמי שירדתי עוד
100 גרם..

אחרי שנשקלתי נכנסתי לפסיכיאטרית שם אמא
הביאה רקע עלי כמו תמיד.. סיפרה כמה דברים ואז הפסיכיאטרית ביקשה לדבר איתי לבד..
אמא יצאה מהחדר והיא התחילה לשאול שאלות.. חלק מהדברים לא עניתי ואחרי זה היא שאלה
שאלות הפוכות ועליהם עניתי בלי לשים לב שהיא שאלה את זה ממקודם הפוך רק... ובקיצור
היא גרמה לי לענות על כל מה שהיא רצתה לדעת.. היא ביקשה שאני ישכב על המיטה שהייתה
אצלה בחדר .. היא בדקה אותי קצת ואחרי חצי שעה של שיחה אמרה לי להכניס את אמא..
אחרי שאמא נכנסה באו המילים "אני מצטערת להגיד לך.. אבל.. אני מכניסה אותך
לרשימת המתנה לאשפוז ... את צריכה את האשפוז הזה... ואני מקווה שתצאי מזה כמה
שיותר מהר ושיקבלו אותך כמה שיותר מהר..." המילים האלה נכנסו לי לראש...
התחלתי לפחד.. יצאנו מהחדר אני ואמא ... והייתה שתיקה... הלכנו לכיוון של
המכונית.. ואז אמא התחילה לדבר "נו.. מה את אומרת ? אני רוצה לדעת..." שתקתי..
לא עניתי.. פחדתי לדבר, ידעתי שעם אני יוציא מילה אני יתחיל לבכות.. (מה נעשה שאני
רגישה מידי ?) ואז היא המשיכה "את כועסת עלינו ? את עצובה ? תגידי משהו..
דברי איתי.." המשכתי לשתוק.. עשיתי לה רק פרצוף שכאילו "אני לא יודעת
..."
ואז היא המשיכה ואמרה "את יודעת שאנחנו
עושים את זה רק בשבילך.. את יודעת שאנחנו רוצים רק שיהיה לך טוב.. גם עם את כועסת
עכשיו, את תיראי שאחרי זה את תשמחי שהצלנו אותך..." פה כבר התחלתי לבכות.. לא
יכולתי להחזיק בבטן יותר.. הדמעות פשוט פרצו לבחוץ... ואז היא אמרה "תבכי...
זה טוב.. תשתחררי קצת.. אל תשמרי בבטן.. עכשיו אנחנו נבכה ביחד אבל אחרי זה את
תיראי שבסוף אנחנו נצחק על זה.. מבטיחה לך.." הגענו לאוטו וכל הדרך חזרה
הביתה בערך שעה נסיעה רק בכיתי.. לא הפסקתי לבכות.. הדמעות לא הפסיקו לרגע.. הגעתי
הביתה.. נכנסתי לחדר למחשב.. דיברתי עם חברות.. (הם הדבר היחיד שעוזר לי כשאני
עצובה..) ואחרי 10 דקות שאמא סיפרה לכל המשפחה מה היה אחותי נכנסה אליי לחדר..
והתחילה לדבר איתי.. את השיחה הזאת אני אשמור לעצמי.. כי אני מעדיפה לא להיזכר בה
הרבה כי רק מלחשוב עלייה זה גורם לי לבכות... כמה שכאב לי באותו היום.. כמה
שהרגשתי רע...

בינתיים הפסיכיאטרית הביאה לאמא שלי טלפון
של רופאה מומחית בהפרעות אכילה בבית חולים שאצלנו בעיר .. כדי שאני יהיה אצלה
במעקב...

אמא קבעה לי תור אליה.. והייתי אצלה במעקב
של בערך שנה.. ואחרי שנה של מעקב (שעדיין לא נכנסתי לאשפוז.. הייתי אמורה להיכנס
אבל אמא דיי עקבה את הכניסה שלי לשם ואמרה שהיא רוצה לחכות עוד טיפה...) אחרי שנה
של מעקב הפסקתי את המעקב.. אמא נתנה לי קצת לנסות להיות עצמאית ולראות מה קורה ...
וכמובן שבזמן הזה לא אכלתי וירדתי במשקל... ודיי הייתי מרוצה מעצמי... ואפילו
התחלתי ללמוד דרכים של איך להקיא בזמן הזה.. ואפילו קצת לפני זה... התחלתי להקיא
מידי פעם.. בלי שאף אחד יידע מכל הסיפור.. למדתי דרכים מצאתי כל מיני סרטונים
ודברים שמלמדים על איך להקיא ומה עוזר בשביל להקיא.. ועוד מלא דברים כאלה.. וכל
פעם שהקאתי הרגשתי רק יותר טוב עם עצמי שכל מה שאני אוכלת יוצא לי מהגוף... ואחרי
חצי שנה שלא הייתי במעקב חזרתי למעקב אצל הרופאה .. באותו יום שחזרתי למעקב אצל
הרופאה ראיתי שפתחו מחלקה להפרעות אכילה בבית חולים שאצלנו בעיר.. וכשהלכתי אליה
היא אמרה שלא נותרה שום ברירה והיא מכניסה אותי לאבחונים במחלקה ... היא קבעה לי
פגישה עם המנהלת של המחלקה שהיא גם פסיכיאטרית כדי לבדוק עם אני מתאימה לאשפוז או
עם לא ... שבוע אחרי היה לי תור למנהלת המחלקה... וכשהגעתי אליה אמא כמובן שוב פעם
הביאה מיידע עליי ואז הפסיכיאטרית ביקשה לדבר איתי לבד (שאיתי בחדר היו עוד
פסיכולוגים למיניהם והרופאה ששלחה אותי לשם..) היא שאלה אותי שאלות.. על רובם לא
עניתי.. על חלקם עניתי בלא יודעת ועל כל השאר עניתי לה בערך.. והיא אמרה לי להכניס
את אמא לחדר... כשהכנסתי את אמא לחדר היא אמרה את המילים "אני מצטערת להגיד
לך.. אבל אין שום ברירה אחרת..  ועם הייה
לנו אשפוז מלא הייתי מכניסה אותך לאשפוז מלא... אבל כרגע יש לנו רק אשפוז יום..
ואני רוצה שתבואי ... !" יום למחרת כבר הייתי צריכה להיכנס לאשפוז.. פחדתי
ממנו פחד מוות.. וכשהגעתי לאשפוז בהתחלה לא עליתי בכלל אחרי זה עליתי קצת ועשיתי ספורט...
וירדתי וככה אני משחקת במשקל בין עולה קילו ויורדת קילו עולה חצי קילו ויורדת חצי
קילו.. אני כבר מאושפזת שלושה חודשים וכמעט שבועיים ...  באשפוז... שלא מועיל בכלום.. אלה רק גורם לי
להרגיש לא טוב עם המשקל שלי... ולהרגיש לא טוב עם עצמי...

והמצב נהיה מיום ליום לא טוב .... הדופק
שלי התחיל לעשות בעיות ולדפוק לא טוב... וכל יום שעובר אני רק מרגישה רע יותר....
המצב רוח שלי השתנה לגמרי.. מילדה שהכל אצלה ורוד שכל הזמן מחייכת ושטוב לה והכל..
הפכתי להיות ילדה שהכל אצלה שחור.. שרע לה ושלא טוב לה... החיוך נעלם מהפנים כבר
ממזמן...

טוב ... מקווה שלא חפרתי לכם.. ושמישהו
באמת קורא את מה שרשמתי חח :D

ונתראה בפעם הבאה ? :D

מחכה לתגובות :]