אני שוכבת במיטה... השעה כבר מאוחרת, כולם כבר ישנים.

אני עוצמת את עיניי, מנסה להירדם... ואני מרגישה שיש שם מישהו איתי, הוא מלטף אותי...

אני מצטמררת, אני מכירה את הליטוף הזה !

זה ליטוף שלא רציתי שיבוא... שלא רציתי שיגיע ! 

אני פותחת את עיניי ואני רואה אותה ! אני רואה אותה שם...

יושבת ליידי... אני בקושי זזה, אני פוחדת לזוז...

היא יושבת ליידי ומסתכלת עליי במבט המוכר הזה של פעם ! 

המבט שלא רציתי שיבוא !

אני מתרוממת מעט מהמיטה ואומרת לה קצת בשקט "תעזבי אותי ! אני לא רוצה שתהיי פה !"

היא ממשיכה להסתכל עליי באותו המבט

"תעזביי אותי ! אני לא רוצה שתהיי פה !" הרמתי קצת את הקול אבל היא שוב לא מתייחסת !

היא ממשיכה ללטף לי את היד

"את לא שומעת ? את חירשת ??? תעזביי אותי !!! אני לא רוצה שתהיי פה !!!" צעקתי לעברה

"את הריי יודעת שאת רוצה אותי פה ושאת זקוקה לי" היא אמרה לי .

הסתכלתי עלייה ועיניי התמלאו דמעות

"אני לא צריכה אותך ! את לא חברה שלי יותר ! את עזבת פה ממזמן ! וגם אני הלכתי לדרכי אז תעזבי אותי !" 

השבתי לה אך היא לא באמת התייחסה 

"את בגדת בי ! את האשמה פה ! ועכשיו אני חזרתי !" היא אמרה לי...

הסתכלתי עלייה בפחד ובעצב ואמרתי לה

"אני לא רוצה שתהיי פה ! אני המשכתי האלה וגם את ! אז בבקשה תלכי מפה ! את השארת אותי לבד ברגעים הכי קשים שלי ! איזה מין חברה את ? כשרע וכשקשה את בורחת ומשאירה אותי לבד ! אז גם כשטוב אל תחזרי !" 

"את יודעת טוב מאוד שלא טוב לך ! אני באתי לעזור לך ! את יודעת שאת זקוקה לי !" היא השיבה בחזרה

"אני לא זקוקה לך ! הדבר היחיד שאת עושה זה הורסת אותי לא עוזרת לי ! אז בבקשה תעופי מפה !"

התחלתי להתעצבן עלייה !

"את צודקת... את לא צריכה אותי ! את חייבת אותי ! תיראי איך את נראית ? מה קרה לך ? איך העזת ? היית כל כך יפה פעם ! מה גרם לך להגיע למצב הזה ? את שמנה ואת מכוערת !" היא אמרה לי..

הסתכלתי עלייה בעיניים דומעות "את חרא חברה אנה ! פשוט תעופי מפה !" 

היא המשיכה להסתכל עליי והפעם עם החיוך על הפנים שלה !

"אני יודעת שאת זקוקה לי ואני לא יעזוב עד שאני יעזור לך לעשות את כל מה שלא עשית עד עכשיו !" היא אמרה לי 

הסתכלתי עלייה בפחד... אני מכירה את האמירות האלה ! 

התחננתי שזה רק בתוכי ושעוד שנייה היא תלך ! 

עצמתי את עיניי חזק חזק ופתחתי אותם אך היא עדיין שם...!

עדיין מסתכלת עלייי ומלטפת לי את היד...!

"תלכי מפה כבר ! תלכי תעופי ! אני לא רוצה אותך ולא צריכה אותך ! טוב לי עם עצמי ! תעלמי מפה כבר !" צרחתי עלייה...

"על מי את עובדת? עליי? אני שומעת את הקול הפנימי שלך אני יודעת שאת זקוקה לי ! אני רואה את הגוף שלך אני רואה שהוא זקוק לעזרה דחופה ! השומנים והצדדים שנהיו הם פשוט נוראיים !!! אני יעזור לך ואני לא ישחרר אותך עד שזה יעבור !" היא צרחה עליי גם ...

הפחד משתלט עליי ואני כבר לא יודעת מה לעשות !

אני פשוט מסתובבת לצד השני עוצמת את עיניי כמה שיותר חזק

ומקווה להירדם וכשאני ייקום היא לא תהיה שם יותר !

אך אני מרגישה אותה נמצאת שם ליידי ולא משחררת.. נמצאת שם באפלה, בחושך ...

נמצאת לידי ולא עוזבת ! והפחד שלי הוא מלהתעורר ולראות אותה שם ליידי !

ואני רק מבקשת ומתחננת אלייך, אנה, בבקשה תעזבי אותי ותלכי !

פאאק ! כוולה חודשיים וחצי עברוו מאז !

אוטוטו שלושה חודשים ... 17.3 , התאריך בו השתחררתי מהמחלקה בפעם האלף..

אני לא מבינה מה קרה הפעם ... אני לא מבינה מה גורם לי לנסיגה ולחזרה אחורה !

הפעם באמת שחשבתי שאני אצליח !

וגם אם במקרה שאני לא אצליח אז לפחות שייקח לי הרבה זמן עד שאני ייפול לפחות חצי שנה, שנה !

אז מה קרה ? למה אחרי חודשיים אני מתחילה ליפול ? למה אחרי חודשיים הירידה במשקל חוזרת,

המחשבות מתחילות לחזור, ההתנהגות חוזרת להתחלה ? למה ? במה הכל השתנה ?

הפעם הרגשתי שאני על דרך המלך, שזהו שיצאתי מהמחלה !

שאני נלחמת עד הסוף ! והרגשתי שאני ממש מצליחה !

לא היה לי אפילו מחשבה אחת שקשורה לפעם !

אז מה השתנה ? מה קרה פתאום ? למה בבת אחת הכל חוזר אחורה ?

למה בבת אחת המחשבות חוזרות ?

נכון שהייתי באיי כזה של שמחה ויציאה מהמחלה..

ונכון שאמרו לי שצריך לקחת הכל בפרופורציות ושלא למהר ולהמשיך לעלות לאט לאט במדרגות !

אבל הרגשתי שאני כל כך בפסגה !

הרגשתי שהמחלה הזאת מאחוריי ! שהכל חרא !

הרגשתי שלחזור למחלה זה חרא של דבר ! אז מה פתאום השתנה בי ?

מה פתאום מושך אותי אחורה ? למה הרצון הזה של להקיא מושך אותי ?

למה שאני יורדת במשקל אני מחייכת לעצמי ?

למה שאני לא אוכלת אני מרגישה עם זה טוב ?

אני מודעת לדברים האלו ! אני מודעת להכל אז מה הבעיה פה ?

למה אני ממשיכה לרדת, ממשיכה לחזור אחורה ?

מה לא נכון במה שאני עושה ?

מצאתי עבודה, מצאתי מקום להיות בו שיעזור לי אם קשה.. מצאתי הכל !

כל סידור אפשרי ... אז מה הבעיה בי ?

לפעמים אני גם לא מרגישה שלמה עם מה שהיה לי אז...

עם הפעם הזאת שראיתי שאין ברירה..

הפעם הזאת שהעיפו אותי מהמחלקה והביאו לי פקידת סעד שאמרה

שאני חייבת אשפוז ואם אני לא יסכים לשתף פעולה ב 100% היא תיקח אותי לבית משפט...

אני יודעת שאת כל המאמץ עשיתי  כי פשוט לא הייתה לי ברירה..

אבל אני גם יודעת שבזמן הזה שעשיתי הכל כי לא הייתה לי ברירה הרגשתי באמת שמשהו משתנה..

שהמחשבה שלי משתנת .. ואני לא יכולה להגיד שמשהו לא השתנה

כי עובדה אני מסתכלת אמנם על תמונות של בנות שחולות באנורקסיה ואומרת לעצמי

"אייכס ! איזה מגעיל" אבל מצד שני יש בי משהו שאומר

"איזה כלבות הם למה להם מותר ולי אסור ?

למה אני חייה בתוך "איום" של פקידת סעד ובתי משפט והם לא ?"

וזה מעצבן אותי כל כך...

אני פוחדת לחזור אחורה... פוחדת פחד מוות !

אולי זה בגלל הפחד מהפקידת סעד והבית משפט ?

אולי זה כי אם אני יחזור אחורה יעיפו אותי שוב מהמחלקה

ולא ייתנו לי אפילו להיות שם במרפאה ואני לא ידע מה לעשות ?

אולי זה בגלל שאני מפחדת שהחיים שלי יהיו אומללים ?

אולי בגלל שהמשפחה תתאכזב ממני ?

אני לא יודעת גם מה מחזיק אותי איפה שאני היום ... ?

מה באמת מחזיק אותי במקום הזה של ה"להיות בריאה" ?

זה כל כך קשה להחזיק מעמד ... זה קשה כל כך.. !!!

כל העולם בחוץ מדבר רק על "משקל" "מראה חיצוני" ו"רצון להיות רזים"

אז איך אני אמורה להתמודד עם זה ?

כל שיחה שאני שומעת זה רק על משקל, דיאטות, איך להצטלם ולהיראות הכי רזה בתמונה,

שהרגליים יצאו רזות, שהבטן תצא רזה..

אפילו החברות הקרובות שמבינות ויודעות באיזה מצב אני הייתי ועלולה להיות ממשיכות ומדברות רק על משקל, מראה חיצוני, על רזון, דיאטות וכל מיני דברים שקשורים לנושא...

איך מצפים ממני להיות הבסדר בעניין ?

לא לרצות לעשות דיאטות כמו כולם או לעשות ספורט ..

אפילו.. אפילו המשפחה מדברת רק על הדברים האלו..

אבא עושה דיאטה, אמא מעודדת אותו לעשות דיאטה וספורט

והיא בעצמה "שומרת על המשקל" וכל פעם מעירה הערות של "זה אני לא יאכל כי זה משמין"

או "אל תאכל את זה ! זה משמין ועם המון קלוריות !"

ואחרי זה אני צריכה לאכול בדיוק את האוכל ההוא שאמרו שהוא משמין ועם המון קלוריות ...

אז מה שונה בי ? למה אני כן צריכה לאכול ואחרים לא ?

אפילו אחותי כל היום מדברת רק על לעשות ספורט והליכה ושצריך לרדת במשקל..

שהיא אישה רזה ולא שמנה ! אחי בקושי אוכל..

ובסוף ? מצפים ממני שאני יהיה בסדר ! שאני יאכל ! שאני יעלה במשקל !

למה ? למה זה צריך להיות ככה ?

למה אני צריכה לשמור על עצמי, לאכול טוב, לעלות במשקל, לא לרדת,

ללכת למעקבים אינסופיים במחלקה של הפרעות אכילה ובשביל מה ?

בשביל שאני יהיה "בסדר" אז למה אחרים שעושים בדיוק את מה שאני עושה הם בסדר ואני לא ?

למה אני יוצאת דופן ? למה לי מגיע שיהיה פקידת סעד ?

אני לא מבינה באמת שאני לא מבינה ! זה מרגיז אותי כל כך ... שלאחרים מותר ולי אסור !

אני לא שונה מאף אחד ! לפעמים בא לי רק בגלל זה להגיד להם

"לא בא לי לאכול ! לא בא לי לעלות במשקל ! בא לי לרדת ולעשות ספורט ! כמו שלכם מותר גם לי מותר !"

כי זה באמת מרגיז.. !

אווווווווווווףףףףףף !! אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמיי !!!!!!

נמאס לי גם כל לילה להיכנס להתקפי חרדות בגלל הנושאים המעיקים האלה !

בא לי את החיים של פעם ! החיים של לפני המחלקה, החיים שלפני שגילו אצלי את המחלה .. !

שם היה לי שקט.. שם אף אחד לא ידע מזה הפרעת אכילה ! שם אף אחד לא הציק לי או שמר עליי.. !

נ מ א ס  ל י ! ואני לא מאמינה שזה קרה פאקינג .. אחרי חודשיים :(

המחשבה הזאת שגם הפעם לקח חודשיים לכל הסיפור לחזור ...

פשוט .. פשוט הורג אותי .. :'(

ה צ י ל ו !!!!!! העולם השתגע !!!!!!!!!