היום התחיל דיי בתחושה רעה... ידעתי שהולך להיות לי יום לא הכי משהו...

כבר אתמול הרגשתי את זה ודווקא התלבטתי מלא עם ללכת או לא בסופו של דבר החלטתי ללכת (החלטה לא הכי משהו..)

התעוררתי בבוקר והתחלתי להתארגן והייתה לי הרגשה הרבה יותר רעה מאתמול...

אבל בכל זאת אמרתי לעצמי שזה סתם הרגשה ושאני אלך...

יצאתי למקיף אחרי ארוחת בוקר וכשהגעתי למקיף דיברת עם חברה ופגשנו במקיף..

במהלך היום אחת מהבנות בשכבה אמרה לי שרואים שהשמנתי ושיהיו לי רגליים שמנות ואחרי זה ישר אמרה ״ואי ואי רק שלא תרדי לי אחרי זה״ 

ושנייה אחריה באה אליי עוד ילדה מהשכבה ואמרה לי ״ישמנה״ התעצבנתי כל כך ופשוט ברחתי משם אחרי זה במהלך השיעור אחת מהבנות בכיתה אמרה לי שרואים שעליתי סוף סוף וכל היום הסתובב סביב זה שעליתי במשקל ושרואים את זה... התעצבנתי נורא מזה והתחלתי לבכות..

אחרי זה כשחזרתי למחלקה חזרתי ממש עצבנית והרופאה קראה לי לשיחה.. (בגלל כיפור בקשתי לצום והיא צריכה להחזיר לי תשובה.וגם ביקשתי להוריד את המשקל יעד...)

בשיחה היא אמרה לי שהרב אומר שאסור לצום וכל מיני כאלה ושבקשר למשקל יעד אי אפשר להוריד לי אותו... עוד יותר התעצבנתי כי אני לא רוצה לעלות עוד במיוחד אחרי שאמרו לי את כל הדברים האלה... התחלתי לבכות ולהתעצבן... ואחרי זה במהלך היום התקשרתי לאמא שלי להגיד לה שאני לא רוצה לעלות עוד במשקל ושאני רוצה לצאת מהמחלקה הזאת.. התחלתי לבכות ולהתפרק.. אחרי כל המשפטים שאמרו לי ... כרגע אני רוצה לצאת מפה.. למרות שאני יודעת שברגע שאני יצא מפה אני יתחיל לרדת במשקל... ומה שהכי לא בא לי ? זה להתאשפז שוב מחדש...! 

בקיצור יום גרוע... יום של נפילה... אני רק רוצה הביתה... ושיעזבו אותי בשקט :'(

הפוסט היום קצר משום שאני צריכה לסגור כי המדריכים של המחלקה באים ואסור לי להיכנס לאתר.. :/ 

שיהיה לכולם לילה מדהים.. אם לא לי אז לפחות למישהו אחר ;)

מלא זמן שלא רשמתי..

התאפשזתי בבית חולים במחלקה סגורה בתאריך: 16.4.12.

אני עוד זוכרת את הלילה של לפני.. זה היה פשוט סיוט !

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ! כל היום של לפני רק בכיתי...

אמרתי לחברות לבוא אליי הייתי עם המשפחה עם החברות עם כולם ..

אמא בהתחלה אמרה לי "מה את אורזת כל כך הרבה דברים ? את תהיי שמה שבוע וזהו את חוזרת !"

הסתכלתי עלייה במבט של בכיי.. של "אני לא רוצה את זה בכלל ! למה הבאת אותי לשם ?"

כל הלילה לא נרדמתי.. חברות ישנו אצלי וכל הלילה הסתכלתי על החברות ועל החדר שלי ובכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי !

בבוקר אירגנתי דברים אחרונים העיניים שלי היו אדומות כמו לא יודעת מה !

לקחתי את המזוודה אמרתי שלום לחברות ושלום למשפחה.

אמא הסיעה אותי לבית חולים כשכל הדרך היא מנסה לעודד אותי ולגרום לי להפסיק לבכות...

הגעתי למחלקה בבית חולים - נכנסתי באיחור לארוחה הראשונה וכשנכנסתי לחדר אוכל כולם הסתכלו עליי

אחת המדריכות באה אליי וניסתה להרגיע אותי, אבל לא ממש הלך לה - הייתי שקועה בדיכאון שבתוכי.

באותו היום הראשון במחלקה זה היה סיוט - לא הפסקתי לבכות !

פשוט כל היום בכיתי.. באיזשהו שלב המנהלת של המחלקה באה לבקש ממני להפסיק לבכות כי גם המדריכים שבמשמרת

וגם הרופאים וגם היא בוכים יחד איתי כי אי אפשר לראות אותי בוכה.

לאט לאט הצליחו להרגיע אותי..

בכמה ימים הראשונים הייתי שקועה כל כך בדיכאון אבל לאט לאט התרגלתי לרעיון הזה.

עבר מלא זמן מאז שאני שם 5 חודשים. (בכללי במחלקה עצמה של הפרעות אכילה אני נמצאת 9 חודשים בגלל

שנכנסתי הרבה לפני האשפוז המלא לאשפוז יום.)

היו לי מלא עליות ומלא נפילות...

מצד אחד אני רוצה לצאת מהמחלקה ולהיות בבית ולחיות חיים רגילים, 

אבל מצד שני אני לא רוצה לעלות במשקל ורע לי עם כל גרם שאני עולה !

כרגע אני נמצאת במצב של לוותר על דרך ארוכה שעשיתי...

הבנתי מלא דברים באשפוז הזה.. בזכות הנפילות והעליות שהיו לי.

הבנתי כמה זה מסוכן להיות במצב הזה... אבל פשוט אני לא רואה את עצמי בתוך המצב הזה..

והבנתי כמה הטיפול חשוב.. אבל קשה לי לקלוט שאני צריכה אותו.

הבנתי עוד מלא דברים רק שמה שאני לא הבנתי זה למה אני צריכה את זה..

אני יודעת באיזשהו מקום שכן רק אני לא יודעת למה - מבאס ביותר !

כרגע הגעתי לרמה מסויימת שאני יוצאת לסופ"ש לבית ולעוד יום באמצע שבוע,

שאני יוצאת לבית ספר כמה פעמים בשבוע..

ואני מרגישה שכאילו מאז שהגעתי לזה פחות מתייחסים אליי,

היחס השתנה - הוא לא כמו שהיה בהתחלה.

קשה לי אם זה שכאילו היחס נהיה של יום יום.. כאילו שלום שלום וזהו (מהמשפחה כמובן)

פעם כשהייתי רוב הזמן במחלקה היו מתייחסים אלי שונה..

היו דואגים לבוא כל הזמן של הביקורים ובכללי דואגים לי ...

מבאס אותי שהיחס השתנה.. לפעמים אני גם מרגישה שכרגע במצב שאני נמצאת בו היום ?

אין לי בכלל יחס.. או שהיחס של מזלזל..

אנשים (חוץ מהמשפחה) מתנהגים אליי כאילו - איך אפשר להסביר את זה ? -

מוזר... משונה .. אנשים שפעם כל פעם שהייתי צריכה את העזרה שלהם היו עוזרים לי באמת..

היום ? אני מבקשת מהם לדבר איתם ועד שהם באים לוקח להם זמן..

וכשהם באים הם עושים טובה שהם מקשיבים ועוד בסוף אומרים שזה אחריות שלי ושאני ייבחר מה אני רוצה לעשות..

זה מבאס אותי שהיחס השתנה...

אני לפעמים חושבת שאולי כדאי להיות חולה רק בשביל זה.. שהיחס יישאר אותו ייחס..

שאנשים לא יחשבו שאתה בנאדם רגיל כמו כולם - אם יש משהו שאני שונאת ? זה שמתייחסים אליי ביחס רגיל ..

אני אוהבת שיש לי יחס מיוחד ! יחס משלי ! - ולפעמים רק בגלל הדברים האלה בא לי לחזור אחורה ולעזוב את הכל !

שחכתי לספר גם שלא מזמן ההורים שלי גילו שאני מקיאה

זאת הייתה הקלה גדולה ברגע שהם גילו כי מאז אני לא חייה בשקר מולם !

הם כעסו כמובן בהתחלה, אבל לאט לאט הם הבינו אותי...

היום, כרגע אני דיי נמצאת בנפילה...

בגלל היחס שאנשים נותנים לי.

זה התחיל מזה שהרגשתי לא טוב עם הגוף שלי, הרגשתי כל כך רע שאפילו

ניסיתי להכאיב לעצמי כדי לא לסבול את הכאב שבנפש...

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב ששקעתי בדיכאון בגלל הגוף שלי...

רציתי לדבר עם מישהי... מישהי שתמיד הייתה שם בשבילי בכל מצב !

אבל בפעם הזאת שהכי הייתי צריכה אותה ?

היא לא הייתה שם בשבילי !

נפגשתי איתה .. אחרי המון זמן שאמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה דחוף ושקשה לי !

התחלנו לדבר.. וכשאמרתי לה שאני מתחילה לחזור אחורה ואפילו בדיבור כשדיברנו זה היה

הדיבור הקודם שלי של פעם.. של הכמה חודשים הראשונים שדיברנו מאז שנכנסתי למחלקה..

היא אמרה לי שאם זה ככה אז זה החלטה שלי..

וכשביקשתי ממנה שתעזור לי כי אני אבודה ..

היא אמרה לי שאיו לה מה להגיד לי.. אבל בהצלחה אם זה מה שאני רוצה.. (לחזור אחורה)

היא עזבה אותי באמצע השיחה .. התחלתי לבכות... ואחרי כמה זמן היא באה לבדוק מה איתי..

בקיצור זה היה אכזבה אחת ענקית מבנאדם שלא ציפיתי ממנו..

ועכשיו הקשר שלנו לא משהו מאז היא ממש התרחקה ממני.. בלי להגיד למה ..

היחס שלה שונה מאוד מפעם.. ובאמת שכואב לי בגלל זה..

במשך הזמן באשפוז היו לי גם ריבים עם החברות. היום אנחנו לא הכי בקשר וגם זה גורם לי מלא ללכת אחורה... הם מקשות עליי מאוד.. וגם זה אחת מהנפילות שלי...

היום הכתיבה לא הלכה לי משהו.. הראש שלי מתוסבך מאוד מבפנים

אז גם בכתיבה זה יוצא לי ככה התיסבוך הזה.. !

סורי סורי סורי ועוד פעם סורי למי שקורא עם הכל פה מסובך..

ומקווה שפעם הבאה ייצא לי יותר טוב...