בחיים לא היית מגדיר את עצמך כמתעלל. הבעיה היא שהמשפחה שלך כן מגדירה אותך ככזה. ולא רק המשפחה שלך...גם אנשים מסביב.
אמנם לא אנשים בוגרים, כי אין לי ביצים לשאול אותם אם הם חושבים ככה. אבל לפחות יש אדם נוסף בעולם שחושב שאני צודקת ושאתה אידיוט.
להתייחס לילדים שלך כמו לסמרטוטים זו לא טעות אנוש (מתמשכת אגב), זו התכונה הגרועה ביותר שיכולה להיות בבנאדם. זה לא "קורה בעולם", ואם זה כן, אז זה לא נורמלי. חבל שזה לא ברמה כזאת שזה יכול להכניס אותך לכלא.
אז אתה נכה. הבנו. אבל זאת אפילו לא נכות קבועה. זה לא מצדיק התנהגות של אידיוטים.
אז אתה כועס. על מי בדיוק? על עצמך.
ועל מי אתה מוציא את זה? עלינו. אם אתה לא יכול, זאת אשמתנו. אחלה חשבון, אבא.
לפעמים, כשאתה בעוד אחת מהתפרצויות העצבים שלך ועומד מול הפרצוף שלי אדום ורותח, אני צוחקת לעצמי בלב. מנסה למצוא רחמים לבנאדם שנתן לעצמו להתדרדר לכזאת רמה ירודה. אני חושבת לעצמי, כאילו, ברצינות...איך אתה לא שונא את עצמך? לפעמים אני פשוט רוצה שתתן לי איזו סטירה טובה כדי שתהיה לי סיבה לעוף מהבית הזה כבר. משום מה אתה עוצר את עצמך. וגם אני עוצרת את עצמי מלעזוב. כי אני טובה מידיי, אתה מבין? אני מפחדת להשאיר את אמא וליאב מאחוריי. אני מפחדת שהם יהפכו להיות הסמרטוטים שלך. ולמרות שאני לא עושה עם זה כלום, כשאני פה ואתה כועס על אחד מהם, אני מרגישה שמולי אתה לא יכול לפגוע בהם. כאילו שאם אני אעזוב, אחד מהריבים האלה ייגמר בדם.
אני מפחדת בבית הספר...אני חושבת על זה שאני מסיימת מאוחר יותר מליאב, והוא יחזור הבייתה, ואתה תמצא סיבה לצעוק עליו. והוא יסתכל עלייך בהלם וישאל "מה עשיתי?" כי באמת ובתמים הוא לא מבין מה הוא עשה לא בסדר ואתה רק תתעצבן עליו עוד יותר. ואני לא אהיה שם להגיד לו ללכת לחדר אחר כדי שלא יצטרך לשמוע אותך קורא לו מטומטם ומפגר ואני לא אוכל להגיד לו אחר כך שהכל בסדר ושאתה זה שלא מתנהג כמו שצריך. אני מפחדת כשאני אצל תום...אני מפחדת שתספר לאמא עוד אחת מהמעשיות שלך על איך אני מתחצפת אלייך ואיך אני ככה ואיך אני כזאת וכמה שאני כפוית טובה ואנוכית...news flash - אני לא יודעת איך אתה מגדיר אנוכיות (שוב, יש פה טעות נגררת בהגדרות שלך) אבל לקנות מגבר, רמקולים, אזניות ומה לא ביותר מ-12,000 שקל כשאתה לא עובד ואין הכנסות אלא רק הוצאות זאת אנוכיות. זה שקיבלנו סוף סוף כסף מביטוח לאומי לא אומר שאפשר לבזבז אותו.
ואני ממש מצטערת שאני כל כך כפוית טובה...באמת שאני מצטערת. אשתדל להפסיק עם הכביסות שאני עושה והכלים שאני שוטפת והאוכל שאני מכינה והרצפה שאני שוטפת. אני אשתדל לא להפריע לך לראות סרטים בקולי קולות ולא אבקש ממך להנמיך כי אני צריכה ללמוד לבגרות. אני אשתדל לשתוק. כבר שבוע שאני מצליחה בזה. הרי רק ככה אני טובה בשבילך...כשאני שותקת. בתכלס, לא מאשימה אותך...כי כשאני מדברת, אני אומרת את האמת עלייך ואלה לא דברים טובים.
אבל מה תגידו על זה....אני שותקת וזה שורף לי מבפנים.
כל לילה אני בוכה לפני שאני הולכת לישון. אף פעם זה לא קרה לי. אף פעם לא בכיתי כל כך הרבה.
אני מרגישה כל כך חסרת אונים.
אני פשוט תקועה בכלא הזה...
ולא משנה לאן אני הולכת, הכלא הזה הולך איתי.
כלא של מילים.
אז לדבר על זה אני יכולה, אבל אני לא מרגישה טוב יותר.
אני מרגישה פשוט נורא. שום דבר לא ישתנה...
ואני אשאר במצב הזה עוד כל כך הרבה זמן...
יותר זמן משאני מסוגלת לדמיין.
יותר זמן משאהיה מסוגלת לשאת.
מה אני עושה עכשיו עם עצמי?
כינוי:
Mrs.smarty pants
בבלוג זה
בכל הבלוגים
