אני אקח סיכון ואפנה אלייך פה.
אני יודעת שהסיכויים קלושים (אם לא אפסיים) שאת קוראת פה,
אבל וואלה - אכזבת.
בואי נגיד שהכרתי אותך...לפחות קצת.
ובתור אחת שהכירה אותך, ציפיתי ממך לקצת אמפתיה כלפיי, קצת כבוד...לפחות מילה אחת שתראה שאת לפחות זוכרת מה שהיה.
לא חשבתי שאם תרצי להגיד לי לא תתחמקי מלהגיד אותו.
והנה, מצאתי את עצמי שולחת לך הודעה באומץ שלקח לי שבוע לאזור ובשכנועים מצד מישהי אובייקטיבית שעוזרת לי...חשבתי שיש בפניי
רק שתי אופציות. שתיהן כוללות מענה. או כן או לא.
ומצאתי את עצמי בלי כלום.
בלי תשובה. תלויה באוויר.
חזרתי להיות בת שש ובדקתי את הפייסבוק כל שתי דקות.
לא ענית לי.
וגרמת לי להרגיש ממש רע.
מתבכיין, אבל נכון.
היא העלתה את האפשרות שאולי לא ראית את ההודעה...אבל איך? את מחוברת לפייסבוק באינפוזיה. אני זוכרת.
היא הציעה שאשלח לך אסמס...אבל גם ככה יצאתי יותר מידיי needy.
זאת אני בעינייך?
זאת מי שהייתי בעינייך?
כנראה שזאת גם מי שאהיה.
לא יודעת למה אני כותבת את זה.
אולי אני מקווה שתשלחי לי הודעה בתגובה.
אולי אני מנסה לשכנע את עצמי שעשיתי הכל כדי לנסות ולשפר את איך שאני מרגישה ולסגור את כל הקצוות הפתוחים.
אבל כל עוד אין שיתוף פעולה מצידך, הכל נשאר אצלי פתוח...וכרגע, בהווה שלי, יותר מידיי פתוח והכל מוגזם ומוצף ואני טובעת.
את לא יודעת את זה, אבל עוברים עליי דברים עכשיו שלא הייתי מאחלת לאף אחד.
אני לא ישנה בלילות, ולכן, לצערי, אני חושבת יותר מידיי.
ובמהלך מחשבותיי הרבות אני נתקלת, איך לא, בך.
וזה מציק לי ויושב לי מתחת לעור ומגרד לי וצורב לי.
עכשיו במיוחד, כשכל מה שאני מרגישה אני מרגישה פי אלף יותר חזק משיכולתי להרגיש בעבר.
אז עצב הוא כבר לא עצב בשבילי...וכעס הוא כבר לא כעס. ולא נדבר על בכי...
הכל מתערבב לי ואני בוכה ובוכה וצוחקת צוחקת וצועקת צועקת והכל ביחד והכל חזק עד שאין כלום.
רק פראנויה (אין לי מילה אחרת לתת לזה).
ואינסומניה.
אז אם איכשהו יוצא שכן אכפת לך מזה שאני משתגעת ולא ישנה וכאלה (אני כן אוכלת בכמויות...דווקא זה לא עזב אותי),
תעני לי.
כינוי:
Mrs.smarty pants
בבלוג זה
בכל הבלוגים
