לפעמים זה מרגיש אנוכי, להסתכל על כל מה שיש לי ועדיין לא להיות מרוצה. לראות אותו וכמה שהוא אוהב אותי ולדעת שאני אוהבת אותו כל כך חזק, אבל לא להיות מרוצה. כי בכל זאת, כל רגע שלי בבית הוא רגע מבוזבז כי הוא בלעדיו. והדקות שנהגתי לספור בעבר הפכו לשניות ארוכות ורבות הרבה יותר, וכל צחוק הכי קטן או פיהוק או מילה גורמים לי לרצות לתלוש לעצמי את השערות מהמקום. רוב היום אני בבית...ורוב היום זה המצב. קשה בבית כל כך ואני מנסה להקל על עצמי בכל מיני דרכים אבל לפעמים יוצא שאני מקשה על אחרים. אני משתדלת שלא להישמע מתחסדת, אבל זה קשה. תשאלו את מי שתרצו, הם יעידו עליי ככזאת.
בכל אופן, היום היה מוזר. הסתכלתי בפלאפון ובדקתי מה השעה, והבחנתי בתאריך. משהו בתאריך הזה היה מוכר. לא הצלחתי לשים על זה את האצבע...הלכתי לבית ספר, נכנסתי לשיעור קולנוע והתחלתי לשרבט במחברת כהרגלי עד שענת המקסימה תגיע לתסריט שלי. איכשהו ממחשבות על חתולים הגעתי למסקנה שהיום יום ההולדת שלה. הצחיק אותי שאני עוד זוכרת אותו. התווכחתי ביני לבין עצמי מה באמת השתבש שם...ולמה זה עדיין מפריע לי כל כך. התחבטתי במחשבות על כך שזו הייתה אשמת הבעיות האישיות שלי ולא הבעיות שלה שספק היא המציאה ספק היא שיתפה אותי באמת. בסופו של יום, אני מניחה שהיא נפגעה יותר ממני...אבל הצלקת שלה כבר החלימה. אם בכלל הייתה צלקת מתישהו. אני חושבת שלימדתי את עצמי לא להתקרב לאנשים יותר מידיי, יותר ממה שהם מסוגלים להתקרב אליי...בגלל זה יש לי רק אותו. אבל אני לא רוצה רק אותו. הוא מקשיב לי כל הזמן ועוזר כל כך ואני אוהבת אותו המון, לפעמים יותר מידיי, וזה כבר לא בריא. אני צריכה עוד מישהו אחד...רק מישהו אחד שיהיה שם בשבילי במקומו. שיספוג קצת מהנטל שהוא סופג כל יום...ושייתן לי את התחושה שאני מועילה, שאני אנושית. שאני מסוגלת לקשרים חברתיים...שאני עוזרת. שאני יודעת להקשיב. שלא השתגעתי...שאני כן חכמה או לפחות אינטליגנטית. שאני כן יפה לפחות מבפנים. שאני לא צינית אלא שנונה. שיש בי משהו שאנשים רוצים אותו. שאני נחוצה.
בדיעבד אני רואה כל כך הרבה דברים שיכולתי לתקן, כל כך הרבה מילים שהייתי רוצה למחוק, כל כך הרבה אנשים שהייתי רוצה להתנצל בפניהם...המחשבות הגורפות שלי על זה כל כך לא בריאות. אני תקועה בעבר ואין לי מה לחפש שם. אין לי מה לתקן. וזה כל מה שאני מחפשת...לתקן. אני תקועה בכמה שפספסתי ובכמה שלא אהבו אותי ובכמה שהייתי גחמנית. אבל מאידך, אני לא יודעת כמה עדיף לי להיות בהווה. אולי רק בגללו...יותר נכון בזכותו ההווה שלי שווה אותי. סעמק אפילו עליו אני כועסת. סתם. כי אני כועסת. אני לא יודעת על מה. ואני מוציאה הכל עליו...טלית שכולה תכלת. כזה מתוק שלא עשה לי שום דבר רע. בגלל זה הסיוטים בלילה הם סיוטים שכוללים אותו עם אחרות...אני לא בשבילו. מתי הוא יבין את זה?
כינוי:
Mrs.smarty pants
בבלוג זה
בכל הבלוגים
