New Perspective

אני כל כך שמחה שנלקח ממך הדבר שכל הזמן התגאית בו. בוהו, אני יודעת, זה נשמע מגעיל אבל לא אכפת לי ממש.

אני בטוחה במיליון אחוז שאני כבר שונאת אותך. לא יודעת עד כמה ניסיתי שלא, אבל אי אפשר להאשים אותי.

אי אפשר שלא לשנוא אותך.

הזלזול הזה והכפיות טובה...לא רק כלפיי. גם כלפי אמא. 

והאגואיסטיות הזאת...כל היום להיות דבוק לסרטים שלך ושכל העולם יישרף מסביבך.

ולשבת על הספה בסלון ולהיאנח מכאבי שיניים שמיאנת מלטפל בהם במשך שנים.

והאובססיביות הזאת כלפי כל דבר בערך.

ולהיות מגעיל. ולאכול כמו בהמה. וללכלך אחרי שניקיתי. וללכלך אחרי שניקיתי שוב.

ולהיות עצל. ולזרוק קיסמי שיניים בכל מקום. ולהעיף מגבת רטובה על המיטה אחרי שהתקלחת. ולא לאכול את האוכל שאני מתאמצת להכין.

וכל הזמן להכין קפה במכונה הכי רועשת ביקום. וכל הזמן לאכול. לאכול ולאכול ולאכול שטויות ומתוקים למרות שאתה סוכרתי ולא להיות אחראי על עצמך.

ולהשאיר את המקרר פתוח בזמן שאתה שותה. ולשתות ישר מהבקבוק. ולאכול מלא מלא לחם. ולהיכנס לשירותים עם עיתון (עדיף שתצעק שתישאר שם חמש שעות). ולא להיות אבא. להיות ילד.

ולא להיות מסוגל לדמיין אפילו שאתה טועה.

מאז שאני זוכרת את עצמי,  בפעמים האחדות שפנית אליי, הטפת לי על כבוד.

כבוד למבוגרים ממני, כבוד לשווים לי, כבוד לנחותים ממני. 

הקטע האירוני הוא שאתה הבנאדם הכי מזלזל שהכרתי ביקום.

אתה מכבד רק את ההורים שלך. מה זה שווה? איך אתה יכול להגדיר את עצמך בנאדם?

לתת כבוד מינימלי למישהו אחר זה לא בלקסיקון שלך?

כולם אצלך מטומטמים, כולם אידיוטים, אף אחד לא מבין יותר ממך...ואם יוצא מצב שבו אני מבינה במשהו יותר ממך אז אתה מתחרפן שאתה לא מצליח לעשות את זה לבד...ואני אשמה. אתה צועק עליי. כי אתה לא מבין. כנראה שבגללי.

איך אתה מצפה ממני לעזור לך כל הזמן (ומה לעשות, אתה צריך עזרה) כשאתה מתנהג אליי כמו לעבד? "בואי הנה, תעשי את זה, תדברי עם ההוא, תקחי את זה לשם ולפה ותלכי ותחזרי" ובלה בלה בלה. אי פעם פנית אליי שלא כדי שאעשה בשבילך משהו? אני פה הרי רק בשביל זה. לשרת אותך. ואף פעם אין תודה כשאני עושה בשבילך משהו. אין בבקשה כשאתה מבקש משהו. אין סליחה כשאתה דורך עליי. אין לבריאות כשאני מתעטשת. אין כלום.

זה מרגיש פשוט חרא לחיות בבית שלא מעריכים אותך, שבו כל הזמן יורקים עלייך גם אם לא בפרצוף. שאפילו הפסיכולוגית כבר לא יודעת איך לעזור.

מרגיש כאילו תמיד היית ככה.

אני יודעת שלא, אבל זה פשוט כן.

אני יודעת שזה תוצר של מה שקרה לך, אבל זה נדמה שפשוט הכי קל לך להתחרפן ולהגיד שזה בגלל מה שקרה.

הכי קל לך פשוט להתחרפן כי בא לך.

כי אתה שונא את כולנו.

אני יודעת את זה מאז שהייתי ילדה.

אף פעם לא רצית אותי.

אף פעם לא רצית את זה. את המשפחה.

ביקום אחר, שבו לא להתחתן ולא להביא ילדים לא היה נחשב לחוסר כבוד להורים (מבחינתך), הייתי מוצאת אותך מול טלוויזיה כשהשריר היחידי שעוד לא התנוון אצלך הוא השריר באצבע שלוחצת על הכפתורים של השלט.

 הכי חשוב לבזבז כסף על המכשירים המפגרים שלך כשבקושי יש לנו כסף להתקיים כי אתה לא עובד כבר כמעט שנה.

הכי חשוב להיות הכי לארג' ולתת טיפים גדולים כל כך ולקנות את זה את זה ואת זה ואף אחד לא יכול להגיד לך שאתה מגזים...אחרת כולם יחטפו על הראש.

אתה חי בבועה כזאת גדולה שאני בשוק שהיא עוד לא התפוצצה.

אם מישהו אומר לך שאתה טועה בקטע נכון ולגיטימי, ובמקרה זה לא מוצא חן בעינייך, אתה צורח "אני אידיוט אני לא מבין כלום" ובלה בלה בלה. סצינות. כל הזמן סצינות. אף אחד לא אמר שאתה אידיוט.

למרות שזה מה שאתה, זאת לא הכוונה.

הכוונה היא שאתה פשוט מלא בחסרונות. למה אתה לא יכול להוציא את הראש מהתחת שלך ולקלוט שאתה לא בסדר?

כן, אתה לא בסדר כשאתה צועק ומקלקל ומטלטל את האוטו ונותן תחושה שאם היה לך אקדח היית יורה לנו בראש כבר מזמן.

אתה לא בסדר כשאתה רוצה לבזבז 7000 שקל על מכשיר שכבר יש לך.

אתה לא בסדר כשאתה צועק על מישהו בגלל שהוא יצא לך מהתוכנית במחשב.

אתה לא בסדר.

פשוט לא.

לא.

ונמאס.

נמאס לי שאתה קיים.

נמאס לי לרדת מהאוטובוס וללכת לכיוון הבית במחשבה של איזה כאוס מחכה לי עכשיו. 

נמאס לי לשמוע את אמא בוכה באמבטייה לפעמים ולפחד שעשית לה משהו, שהרמת עליה יד.

נמאס לי לראות אותך שואג על אחי כל כך מקרוב שזה נראה כאילו אתה עומד לחנוק אותו.

נמאס לי להרגיש את כל הבית על הכתפיים שלי.

נמאס לי שיש לי עוד ילד לטפל בו.

נמאס לי לראות אותך.

נמאס לי לשמוע אותך.

נמאס לי ממך.

למה זה מרגיש לי כאילו אין לי סיבה לכעוס עלייך? כאילו הכל באשמתי? 

למה אני היחידה בבית הזה שפשוט מתעבת אותך?

למה אמא שלי מתרצת הכל בשבילך?

למה זה מרגיש כאילו אתה מסיט את כולם נגדי?

לא מספיק לי לפעמים החיבוק הזה מאמא או המילה האוהבת מהחבר או העצה הטובה מהפסיכולוגית.

מה שיספיק לי זה פשוט לעוף מפה. ומהר.

הייתי עושה את זה מזמן אם לא הייתי כל כך פאקינג מודאגת למה שיקרה לבית הזה אם אעזוב.

למה שיקרה לאמא ולאח.

אולי אני מייחסת לעצמי יותר מידיי חשיבות. אולי לא.

אבל פאק, אני מרגישה שאם אני אזוז סנטימטר הכל יתמוטט.

למרות שבעצם אני גורמת לדברים להתמוטט בעצמי.

אני אקח סיכון ואפנה אלייך פה.

אני יודעת שהסיכויים קלושים (אם לא אפסיים) שאת קוראת פה,

אבל וואלה - אכזבת.

בואי נגיד שהכרתי אותך...לפחות קצת.

ובתור אחת שהכירה אותך, ציפיתי ממך לקצת אמפתיה כלפיי, קצת כבוד...לפחות מילה אחת שתראה שאת לפחות זוכרת מה שהיה.

לא חשבתי שאם תרצי להגיד לי לא תתחמקי מלהגיד אותו.

והנה, מצאתי את עצמי שולחת לך הודעה באומץ שלקח לי שבוע לאזור ובשכנועים מצד מישהי אובייקטיבית שעוזרת לי...חשבתי שיש בפניי

רק שתי אופציות. שתיהן כוללות מענה. או כן או לא.

ומצאתי את עצמי בלי כלום.

בלי תשובה. תלויה באוויר.

חזרתי להיות בת שש ובדקתי את הפייסבוק כל שתי דקות.

לא ענית לי.

וגרמת לי להרגיש ממש רע.

מתבכיין, אבל נכון.

היא העלתה את האפשרות שאולי לא ראית את ההודעה...אבל איך? את מחוברת לפייסבוק באינפוזיה. אני זוכרת.

היא הציעה שאשלח לך אסמס...אבל גם ככה יצאתי יותר מידיי needy.

זאת אני בעינייך?

זאת מי שהייתי בעינייך?

כנראה שזאת גם מי שאהיה.

לא יודעת למה אני כותבת את זה.

אולי אני מקווה שתשלחי לי הודעה בתגובה.

אולי אני מנסה לשכנע את עצמי שעשיתי הכל כדי לנסות ולשפר את איך שאני מרגישה ולסגור את כל הקצוות הפתוחים.

אבל כל עוד אין שיתוף פעולה מצידך, הכל נשאר אצלי פתוח...וכרגע, בהווה שלי, יותר מידיי פתוח והכל מוגזם ומוצף ואני טובעת.

את לא יודעת את זה, אבל עוברים עליי דברים עכשיו שלא הייתי מאחלת לאף אחד. 

אני לא ישנה בלילות, ולכן, לצערי, אני חושבת יותר מידיי.

ובמהלך מחשבותיי הרבות אני נתקלת, איך לא, בך.

וזה מציק לי ויושב לי מתחת לעור ומגרד לי וצורב לי.

עכשיו במיוחד, כשכל מה שאני מרגישה אני מרגישה פי אלף יותר חזק משיכולתי להרגיש בעבר.

אז עצב הוא כבר לא עצב בשבילי...וכעס הוא כבר לא כעס. ולא נדבר על בכי...

הכל מתערבב לי ואני בוכה ובוכה וצוחקת צוחקת וצועקת צועקת והכל ביחד והכל חזק עד שאין כלום.

רק פראנויה (אין לי מילה אחרת לתת לזה).

ואינסומניה.

אז אם איכשהו יוצא שכן אכפת לך מזה שאני משתגעת ולא ישנה וכאלה (אני כן אוכלת בכמויות...דווקא זה לא עזב אותי),

תעני לי.

בחיים לא היית מגדיר את עצמך כמתעלל. הבעיה היא שהמשפחה שלך כן מגדירה אותך ככזה. ולא רק המשפחה שלך...גם אנשים מסביב.

אמנם לא אנשים בוגרים, כי אין לי ביצים לשאול אותם אם הם חושבים ככה. אבל לפחות יש אדם נוסף בעולם שחושב שאני צודקת ושאתה אידיוט.

להתייחס לילדים שלך כמו לסמרטוטים זו לא טעות אנוש (מתמשכת אגב), זו התכונה הגרועה ביותר שיכולה להיות בבנאדם. זה לא "קורה בעולם", ואם זה כן, אז זה לא נורמלי. חבל שזה לא ברמה כזאת שזה יכול להכניס אותך לכלא.

אז אתה נכה. הבנו. אבל זאת אפילו לא נכות קבועה. זה לא מצדיק התנהגות של אידיוטים.

אז אתה כועס. על מי בדיוק? על עצמך.

ועל מי אתה מוציא את זה? עלינו. אם אתה לא יכול, זאת אשמתנו. אחלה חשבון, אבא.

לפעמים, כשאתה בעוד אחת מהתפרצויות העצבים שלך ועומד מול הפרצוף שלי אדום ורותח, אני צוחקת לעצמי בלב. מנסה למצוא רחמים לבנאדם שנתן לעצמו להתדרדר לכזאת רמה ירודה. אני חושבת לעצמי, כאילו, ברצינות...איך אתה לא שונא את עצמך? לפעמים אני פשוט רוצה שתתן לי איזו סטירה טובה כדי שתהיה לי סיבה לעוף מהבית הזה כבר. משום מה אתה עוצר את עצמך. וגם אני עוצרת את עצמי מלעזוב. כי אני טובה מידיי, אתה מבין? אני מפחדת להשאיר את אמא וליאב מאחוריי. אני מפחדת שהם יהפכו להיות הסמרטוטים שלך. ולמרות שאני לא עושה עם זה כלום, כשאני פה ואתה כועס על אחד מהם, אני מרגישה שמולי אתה לא יכול לפגוע בהם. כאילו שאם אני אעזוב, אחד מהריבים האלה ייגמר בדם.

אני מפחדת בבית הספר...אני חושבת על זה שאני מסיימת מאוחר יותר מליאב, והוא יחזור הבייתה, ואתה תמצא סיבה לצעוק עליו. והוא יסתכל עלייך בהלם וישאל "מה עשיתי?" כי באמת ובתמים הוא לא מבין מה הוא עשה לא בסדר ואתה רק תתעצבן עליו עוד יותר. ואני לא אהיה שם להגיד לו ללכת לחדר אחר כדי שלא יצטרך לשמוע אותך קורא לו מטומטם ומפגר ואני לא אוכל להגיד לו אחר כך שהכל בסדר ושאתה זה שלא מתנהג כמו שצריך. אני מפחדת כשאני אצל תום...אני מפחדת שתספר לאמא עוד אחת מהמעשיות שלך על איך אני מתחצפת אלייך ואיך אני ככה ואיך אני כזאת וכמה שאני כפוית טובה ואנוכית...news flash - אני לא יודעת איך אתה מגדיר אנוכיות (שוב, יש פה טעות נגררת בהגדרות שלך) אבל לקנות מגבר, רמקולים, אזניות ומה לא ביותר מ-12,000 שקל כשאתה לא עובד ואין הכנסות אלא רק הוצאות זאת אנוכיות. זה שקיבלנו סוף סוף כסף מביטוח לאומי לא אומר שאפשר לבזבז אותו.

ואני ממש מצטערת שאני כל כך כפוית טובה...באמת שאני מצטערת. אשתדל להפסיק עם הכביסות שאני עושה והכלים שאני שוטפת והאוכל שאני מכינה והרצפה שאני שוטפת. אני אשתדל לא להפריע לך לראות סרטים בקולי קולות ולא אבקש ממך להנמיך כי אני צריכה ללמוד לבגרות. אני אשתדל לשתוק. כבר שבוע שאני מצליחה בזה. הרי רק ככה אני טובה בשבילך...כשאני שותקת. בתכלס, לא מאשימה אותך...כי כשאני מדברת, אני אומרת את האמת עלייך ואלה לא דברים טובים. 

אבל מה תגידו על זה....אני שותקת וזה שורף לי מבפנים.

כל לילה אני בוכה לפני שאני הולכת לישון. אף פעם זה לא קרה לי. אף פעם לא בכיתי כל כך הרבה.

אני מרגישה כל כך חסרת אונים.

אני פשוט תקועה בכלא הזה...

ולא משנה לאן אני הולכת, הכלא הזה הולך איתי.

כלא של מילים.

אז לדבר על זה אני יכולה, אבל אני לא מרגישה טוב יותר.

אני מרגישה פשוט נורא. שום דבר לא ישתנה...

ואני אשאר במצב הזה עוד כל כך הרבה זמן...

יותר זמן משאני מסוגלת לדמיין.

יותר זמן משאהיה מסוגלת לשאת.

מה אני עושה עכשיו עם עצמי?