כשאני חושבת על המילה צבא אני חושבת על מדים וכשאני חושבת על מדים אני חושבת, בעצם אני לא חושבת על שום דבר, רק מדמיינת איך הפנים שלי נראות באותו הרגע- העיניים תרות אחרי שום דבר, הפה פונה כלפי מטה כאילו חש את הבוז כי יודע מה מצפה לי שם. ואני לא שמאלנית ואני גם לא פציפיסטית ואין לי בעיה עם כיבושים - אני סתם אחת. אחת שיש לה בעיה עם העובדה שהחיים נתנו לי טעימה קטנה מהחופש ממסגרת, מאפשרות לחיות את החיים לפי דרכי ועכשיו הם לוקחים את זה שוב ממני עם המילה "חובה". בדיוק כמו שלימודים היו חובה למרות שדוגרי הם חייבים לי- על כך שבזבזו לי 12 שנים בשביל פיסת נייר שלא אומרת כלום על האדם שאני. אני אוהבת את המדינה שלי- למרות שיש מלא שנאה וריאליטי ופוליטיקאים מחורבנים. טוב אולי אוהבת זה יותר מדי אופטימי בשביל בחורה כמוני, אני מחבבת אותה פלוס- זאת אומרת, אני בנויה להיות איתה ביחסים ארוכי טווח למרות שאני יודעת שאני אדפק כל כך הרבה בדרך והדפיקות האלו יהיו בכך שלא יהיה לי פרנסה טובה כיוצרת סרטים או בעובדה שאני אצטרך לחיות במדינת ת"א כי רק שם אפשר לעסוק בטלוויזיה וקולנוע. קצת גלשתי. חזרה לצבא. אין לי בעיה להיות חלק מההמון, אני לא איזה היפסטרית שמחפשת למשוך את תשומת ליבך, האמת היא שאני עושה הכול בשביל שלא תבחין בי אבל מהצבא אני זקוקה להתייחסות כי גם אם אני משקרת ואומרת שאני סתם אחת- אני סתם אחת עם הבעיות, אז זה עושה ממני משהו, לא? יש לי חרדה חברתית וקשיי הסתגלות, אובססיה טורדנית כפייתית ורגישות יתר וכן גם בכיינות והתמרמרות ואולי זה הופך אותי לבן אדם שאי אפשר לחבב אותו או בן אדם שנחמד להגיד לו רק "היי" ולא לחשוב עליו יותר מדי – זה בסדר. לא השלמתי, כי זה עדיין כואב אבל זה בסדר, לפחות לבנתיים, לפחות לגיל 18. אני כבר לא יודעת למה אני כותבת את כול הדברים האלו עכשיו, האם ה-25 ימים האלו שמפרידים ביני לבין הגיוס משחררים את הסכר שבניתי בניסיון להדחיק או האם אין לי אם אף אחד לדבר על זה או להביע חששות גורם לי להיפתח למחשב או לאנשים ווירטואליים. אוי אלוהים. אם אתה בכלל שם.. תעזור לי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר