אני
מתגייסת בינואר וזה דיי מפחיד לחשוב על זה . להתגייס זאת אומרת לחזור למערכת שאתה פשוט
בורג קטן ממנה. בבית הספר היית גיליון ציונים ובצבא תהיה מספר. אני מניחה שכך הם
מחזירים אותנו לקרקע- אומרים לנו לחכות בסבלנות עם כול החלומות הגדולים על קריירה-
הם אומרים לנו שאנחנו עדיין צעירים, קטנים מדי בשביל להיות השולטים בחיינו. אבל מי מתחייב שבמערכת הזאת- הצבאית אני אהיה בורג שמוברג היטב, זאת אומרת, מי אומר שאני אתאים לאותה מערכת, אולי אני קטנה או גדולה מדי, אולי החלקים פשוט לא יסתדרו. הפחד הזה לא בא מעצמו, הפחד הזה הוא תוצאה של סבל מתמשך בתיכון. שנאתי את התלמידים, שנאתי את המורים ובמיוחד שנאתי את העובדה שסיימתי את התיכון ושכחתי את הכול אחר כך. אני לא רוצה להיות ציון, אני לא רוצה להיות מספר. אני רוצה להגשים את עצמי- להיות במאית, תסריטאית, לספר על החיים דרך הקולנוע - - אבל הצבא לא חשב שאני מתאימה מספיק אז עכשיו אני צריכה להיות תצפיתנית ולבהות מול מסך ולהגיד שכן, זה אחלה לתרום למדינה. זה אחלה להתבזבז שם שנתיים. אבל אולי זה הצורת חשיבה שלי, אולי אני רואה הכול עקום ואולי הם באמת אומרים לנו, "רגע, תחכו עם החלומות הגדולים- קודם אתם צריכים להתבגר", ואולי הצבא יעשה לי טוב יותר מאשר אני חושבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר