יש לי יותר מדי מחשבות ופחות מעשים. אני מרגישה שמאותה נקודת זמן שסיימתי את התיכון לא עשיתי כלום. ואני לא אומרת את זה כי אני באמת רוצה לעשות דברים- כי דוגרי החרדה החברתית עדיין שולטת בי אבל.. לא יודעת.. במבט לאחור זה פשוט מדכא.
קיבלתי גורה חדשה, קוראים לה אמה והיא בת 3 חודשים והיא מחרפנת לי את השכל. בשיא הרצינות. לא ידעתי שגורים זה כ"כ הרבה עבודה. אני חשבתי שאני רק יעשה כיף איתה והיא תעזור לי עם החרדה החברתית אבל מסתבר שאני עוזרת לה יותר משהיא עוזרת לי וכן אני מבינה שגורים הם כמו תינוקות אבל פאק, לנקות פיפי 5 פעמים ביום מחרפן ומגעיל גם יחד. היא לא נותנת לי טיפה מנוחה. אני מרגישה כמו אותן אימהות עצבניות שבמילון שלהן נמצא רק המילה "לאאאא!". אני לא מתגייסת בינואר בסוף, הלכתי לקב"ן + פסיכיאטר שמצא שאני ממש לא מתאימה למסגרת הצבאית. הוא ביטל לי את הגיוס וזימן אותי לוועדה בחודש אפריל על מנת לדון בכשירות שלי. בהתחלה לקחתי את זה קשה אבל אולי התנדבות זה באמת הרבה יותר מתאים לי. הרי תמיד הדחקתי שאני באמת הולכת להתגייס מתוך פחד עצום שאני הולכת לסבול שם. ובנוגע לרישיון נהיגה.. אוחח.. אני שונאת את המורה שלי! אתם מכירים את האנשים המתגוננים האלו שכול מה שתגידו להם לא משנה שאמרתם את זה בעדינות ובטוב יקחו את זה קשה ויתחילו להתגונן ולתרץ ולענות לשאלות בשאלות? לא עברתי טסט ראשון אבל נקווה שהשני ילך לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר